נתמלא כל העולם כולו בְּשָׂמִים
שבת פח ע"ב
"ואמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב (שיר השירים ה, יג) לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם - כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נתמלא כל העולם כולו בְּשָׂמִים. וכיון שמדיבור ראשון נתמלא, - דיבור שני להיכן הלך? - הוציא הקדוש ברוך הוא הרוח מאוצרותיו, והיה מעביר ראשון ראשון, שנאמר (בהמשך הפסוק) שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר (רש"י: על שהעבירן), אל תקרי שושנים אלא ששונים".
מנין למד רבי יהושע בן לוי שהעולם נתמלא, ושוב נתמלא בבושם בכל דבור ודבור? והלא הלשון בֹּשֶׂם שבפסוק הוא בלשון יחיד דוקא.
עוד קשה, מה הצורך בהעברת הריח הראשון לצורך הריח השני, הרי כבר מלא העולם בבושם, ולמה לא די באותו ריח הראשון?
אלא שהדברים חוזרים כדברי המשנה לעיל בדף פד ע"ב: "מנין לערוגה, שהיא ששה על ששה טפחים, שזורעין בתוכה חמשה זרעונין", "ערוגת הבושם" פירושה ערוגה שזרועים בה מיני בשמים שונים, ומכאן שיצאו מפיו של הקב"ה מספר מיני בשמים. חמשה חמישה בכל לוח מהלוחות.
וכל דיבר ודיבר יש לו מעלה מיוחדת משלו. לכן כל בושם ובושם יש לו יחוד משלו והוא מעניק עונג שונה ממשנהו. וכדי לחוש ולהנות מכל בושם מהבשמים נצרך הרוח שיעבירם ראשון ראשון.
רבי יהושע בן לוי ממשיך במימרותיו ומדגיש את העוצמה והחשיבות שבדיברות:
"ואמר רבי יהושע בן לוי: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא יצתה נשמתן של ישראל...
ואמר רבי יהושע בן לוי: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא חזרו ישראל לאחוריהן שנים עשר מיל...".
רבי יהושע בן לוי לשיטתו גם במסכת אבות ו משנה ב:
בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקְרָא נָזוּף.
אותו בושם מילא את העולם כולו. וכל מי שאינו חש בניחוח, אינו שומע את בת הקול, אינו מכיר בגדולת התורה וחשיבותה, ואינו עט עליה ללומדה בכל כוחו, אינו אלא מהעולבין בה, והוא נזוף ומנודה מהבנת ערכה.
