הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטויים: "אם תימצי לומר"; "ספק"

שבת צא ע"א

בעי רבא: הוציא חצי גרוגרת לזריעה, ותפחה, ונמלך עליה לאכילה מהו? אם תמצי לומר: התם הוא דמיחייב - דזיל הכא איכא שיעורא, וזיל הכא איכא שיעורא; הכא, כיון דבעידנא דאפקה לא הוה ביה שיעור אכילה - לא מיחייב; או דילמא: כיון דאילו אישתיק ולא חשיב עליה - מיחייב אמחשבה דזריעה, השתא נמי מיחייב. ואם תמצי לומר: כיון דאילו אישתיק ולא חשיב עליה מיחייב אמחשבה דזריעה, השתא נמי מיחייב;
הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה, ונמלך עליה לזריעה מהו? הכא ודאי כי אישתיק אמחשבה קמייתא - לא מיחייב, או דילמא: בתר השתא אזלינן, ומיחייב? ואם תמצי לומר: בתר השתא אזלינן, ומיחייב; הוציא כגרוגרת לאכילה, וצמקה וחזרה ותפחה, מהו? יש דיחוי לענין שבת, או אין דיחוי לענין שבת? - תיקו.

1.
רמב"ם הלכות שבת פרק יח הלכה כו:

המוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה קודם הנחה וחשב עליה לזריעה או לרפואה שאינו צריך שיעור הרי זה חייב כמחשבתו של עת הנחה, הוציא פחות מכגרוגרת לזריעה וקודם הנחה חזר וחשב עליה לאכילה פטור, ואם תפחה קודם הנחה ונעשת כגרוגרת קודם שימלך עליה לאכילה חייב, שאפילו לא חישב היה מתחייב על מחשבת ההוצאה.

2.
מגיד משנה הלכות שבת פרק יח הלכה כו:

[כו] המוציא כגרוגרת וכו'. שם בעיא הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה ונמלך עליה לזריעה מהו הכא ודאי כי אשתיק ולא חשב עליה אמחשבה קמייתא לא מיחייב או דילמא בתר השתא אזלינן ומיחייב ואת"ל בתר השתא אזלינן ומיחייב וכו'. ופסק רבינו כאת"ל וכן דרכו ז"ל ובכאן נתבאר דין וכן המוציא כשיעור הנזכר למעלה דקאמרי אמחשבה קמייתא לא מיחייב:

ה"מגיד משנה" מסביר, שכאשר יש בגמרא בעיה שמובאים בה שני צדדי הבעיה [כבסוגייתנו] הרי שהרמב"ם פוסק כאותו צד שעליו מנסחת הגמרא את הביטוי "ואם תימצי לומר".

3.
וכמו כן - [וה"מגיד משנה" לא אומר זאת] הרמב"ם פוסק בבעיה האחרונה בגמרא כצד של "בתר השתא אזלינן".

4.
וכאן יש להעיר: הרי לגבי הבעיה האחרונה בגמרא נפסק בגמרא "תיקו", ואולי בגלל שדין הוצאה הוא דאורייתא, והפסק של "תיקו" מוסב על כל הבעיות שהובאו בגמרא ולכן הרמב"ם פוסק בו "לחומרא".

5.
אולם יש לשאול, מיהו זה שקבע שפוסקים לפי ה"אם תימצי לומר"? כנראה שמדובר ב"עורך הגמרא" שקבע ניסוח זה כדי להודיענו את אופן הכרעתו. ולפי זה יש לשאול מדוע נאמר בסוף הסוגיה "תיקו"? אלא פשוט שה"תיקו" נקבע רק לשאלה האחרונה "אם יש דיחוי לעניין שבת".

6.
ובזה פסק הרמב"ם:
רמב"ם הלכות שבת פרק יח הלכה כז:

הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה קודם הנחה הרי זה ספק אם נדחה או לא נדחה, זרק כזית אוכלין לבית טמא והשלים כזית זה לאוכלים שהיו שם ונעשה הכל כביצה הרי זה ספק אם נתחייב על כזית מפני שהשלים השיעור לענין טומאה או לא נתחייב.

ונשאלת השאלה, הרי בספק בדין שנקבע בו "תיקו" יש להכריע לחומרא באיסורי תורה, ומה המשמעות של הדין "ספק" בדברי הרמב"ם?

7.
אור שמח הלכות שבת פרק יח הלכה כז:

וכן לעיל הלכה ט', ה"ז ספק, כוונתו דגם בספיקא דדינא מביא אשם תלוי, לכן כתב דהדבר ספק, דהוי כמו איקבע איסורא, דהספק לפניך, ואזיל רבינו לטעמיה, דבעד אחד אומר אכלת חלב ואחד אומר לא אכלת חלב מביא אשם תלוי, כיון דיש לפנינו מי שאומר כן, ה"נ בספק בעי', כיון דשתי הסברות לפנינו, יעו"י פ"ח מהלכות שגגות בזה, אולם בספק בעי' גבי אסורי לאוין יעו' הלכות מאכלות אסורות פרק ב' הלכה כ"ב ופרק ה' הלכה ח' כתב בלשון אחר, יעו"ש ודו"ק, ויעו' גיטין דף ע"ד ע"א בעילתה ספק כו', ולקמן פרק כ"ז (ה"ג) גבי תחומין כתב ספק, משום דיש ספק בדבר תורה בג' פרסאות, ובד"ס למיל, ובזה מחמירין ובזה מקילין.

הוא מסביר שכאשר הרמב"ם פוסק "ספק" הרי שיש לזה ביטוי משמעותי הלכה למעשה: להביא אשם תלוי. ושם, מביא דוגמאות אחרות ששם ההכרעה באמת שבדברי תורה מחמירים ובדברי דרבנן מקילים.