הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטויים: "לא שנו"; "מתרץ לטעמיה"; "אמר לך"; "קם בשיטתיה"

אמוראים: חזקיה ורבי יוחנן

שבת צב ע"א

קופה שהיא מלאה כו'. אמר חזקיה: לא שנו אלא בקופה מליאה קישואין ודלועין, אבל מליאה חרדל - חייב. אלמא קסבר: אגד כלי לא שמיה אגד. ורבי יוחנן אמר: אפילו מליאה חרדל פטור. אלמא קסבר: אגד כלי שמיה אגד.
אמר רב זירא: מתניתין דלא כחזקיה דיקא, ודלא כרבי יוחנן דיקא. כחזקיה לא דיקא - דקתני עד שיוציא את כל הקופה טעמא - דכל הקופה, הא כל הפירות - פטור, אלמא קסבר: אגד כלי שמיה אגד. כרבי יוחנן לא דיקא, דקתני: אף על פי שרוב פירות בחוץ, טעמא - דרוב פירות, הא כל פירות אף על גב דאגידא קופה מגואי - חייב, אלמא קסבר: אגד כלי לא שמיה אגד. ואלא קשיא! –
חזקיה מתרץ לטעמיה, ורבי יוחנן מתרץ לטעמיה. חזקיה מתרץ לטעמיה: עד שיוציא את כל הקופה, במה דברים אמורים - בקופה מליאה קישואין ודלועין, אבל מליאה חרדל - נעשה כמי שהוציא את כל הקופה, וחייב. רבי יוחנן מתרץ לטעמיה: אף על פי שרוב פירות בחוץ, ולא רוב פירות בלבד אלא אפילו כל פירות - פטור, עד שיוציא את כל הקופה.

1.
לצורך הדגשת כמה עקרונות יסודיים במבנה הסוגיה נכתוב את הערותינו בשולי הטקסט:

בגמרא:

קופה שהיא מלאה כו'. אמר חזקיה: לא שנו אלא בקופה מליאה קישואין ודלועין, אבל מליאה חרדל - חייב. אלמא קסבר: אגד כלי לא שמיה אגד. ורבי יוחנן אמר: אפילו מליאה חרדל פטור. אלמא קסבר: אגד כלי שמיה אגד.

בסוגייתנו יש מחלוקת בין חזקיה לרבי יוחנן בהעמדת אוקימתא במשנתנו.

2.
"חזקיה תנא הוא" [רש"י חולין דף קו עמוד א], ותוס' שם אומר: "ובחנם פירש בקונטרס דחזקיה תנא הוא ופליג אברייתא דלעיל", ולא ברור מדברי תוס' אם כוונתו שחזקיה אינו תנא, או שכוונתו שאין הכרח לומר שהוא חולק על הברייתא, שם.

3.
בהנחה שמדובר בחזקיה שהיה רבו של רבי יוחנן ונחשב כ"תנא" הרי שנראה מסוגייתנו שהביטוי "לא שנו אלא" שגור גם בפי תנאים שמסבירים משנה.

3.1
דוגמא נוספת:
מסכת ברכות דף כב עמוד א:

כי אתא רב דימי אמר, רבי עקיבא ורבי יהודה גלוסטרא אמרו: לא שנו אלא לחולה לאונסו, אבל לחולה המרגיל ארבעים סאה.

יוצא אפוא שגם רבי עקיבא השתמש בביטוי "לא שנו אלא...".

3.2
אולם נראה לומר: בכמה מקומות שמובא הביטוי "לא שנו אלא" בקשר לתנאים הרי שהביטוי לא מובא בדיבור ישיר [בציטטה ישירה] של התנא אלא בדברי אמורא שאמר בשמו של התנא, ולכן יתכן שהביטוי "לא שנו אלא" נוסח על ידי האמורא ולא על ידי התנא עצמו.

4.
בסוגייתנו מחלוקת בין חזקיה לבין תלמידו – רבי יוחנן.
מחלוקת ראשונים כמי ההלכה – כחזקיה או כרבי יוחנן.

5.
אחד הנימוקים לפסוק כרבי יוחנן [ראה: עבודה זרה דף עג, "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רפז ועמוד רפט] הוא מפני שרבא פסק כך גם לגבי שאר איסורים שבתורה – ומילא כך הין גם לגבי יין נסך.

6.
המאירי אומר [דומה קצת לאמור בפיסקה הקודמת], שכעיקרון צריך לפסוק כרבי יוחנן כנגד רבו – חזקיה [כנראה מפני שהלכה כבתראי גם בתקופה שלפני אביי ורבא, וגם למרות שרבי יוחנן היה תלמידו של חזקיה – ואולי מפני רבי יוחנן אמר את הלכתו אחרי מותו של רבו – חזקיה. כיון שיש סוברים שתלמיד יכול לחלוק על רבו רק אחרי מותו של רבו]

7
אולם, אומר המאירי [מובא גם ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רפז, טור ב] פוסקים כרבי יוחנן:

8.
בית הבחירה למאירי מסכת עבודה זרה דף עג עמוד ב: "ואע"פ היה רבו של ר' יוחנן מ"מ דין רואין את מינו שיטה ידועה היא בכל התלמוד וכבוד הרב מחול בו אצל תלמיד ואף גדולי המפרשים מתירין בכך"
כלומר, כאשר דין/עיקרון/כלל מסויים משתמע "בכל התלמוד" [דומה לביטויים "סוגיין דעלמא"; "סוגיה כוותיה"] הרי שהוא גובר על כל כללי פסיקה נקודתיים [כמו שהלכה צריכה להיות דווקא כחזקיה מול רבי יוחנן].

9.
המשך הגמרא:

אמר רב זירא: מתניתין דלא כחזקיה דיקא, ודלא כרבי יוחנן דיקא. כחזקיה לא דיקא - דקתני עד שיוציא את כל הקופה טעמא - דכל הקופה, הא כל הפירות - פטור, אלמא קסבר: אגד כלי שמיה אגד. כרבי יוחנן לא דיקא, דקתני: אף על פי שרוב פירות בחוץ, טעמא - דרוב פירות, הא כל פירות אף על גב דאגידא קופה מגואי - חייב, אלמא קסבר: אגד כלי לא שמיה אגד. ואלא קשיא! –

רבי זירא רוצה לדייק מהמשנה שלא כחזקיה ושלא כרבי יוחנן. למעשה הוא מציג סתירה בין הרישא לסיפא של משנתנו [על ידי דיוק משני חלקי המשנה].

9.1
ובאמת ראה:
אילת השחר מסכת שבת דף צא עמוד ב:

מתני' דלא כחזקיה דיקא כו'. יל"ע דמאחר שהמשנה עצמה קשה מה מקשה על ר' יוחנן וחזקיה, הרי מתחילה צריך להבין סתירת המשנה, וכדמקשה לבסוף "אלא קשיא".

9.2
הערה:
הביטוי "מתניתין דלא כ... דיקא" - מופע יחידאי בש"ס [כמובן גם כשמובא עם ההמשך "ודלא כ... דיקא"].

10.
המשך הגמרא:

חזקיה מתרץ לטעמיה, ורבי יוחנן מתרץ לטעמיה. חזקיה מתרץ לטעמיה: עד שיוציא את כל הקופה, במה דברים אמורים - בקופה מליאה קישואין ודלועין, אבל מליאה חרדל - נעשה כמי שהוציא את כל הקופה, וחייב. רבי יוחנן מתרץ לטעמיה: אף על פי שרוב פירות בחוץ, ולא רוב פירות בלבד אלא אפילו כל פירות - פטור, עד שיוציא את כל הקופה.

הגמרא מתרצת גם לפי חזקיה וגם לפי רבי יוחנן על ידי העמדת אוקימתא מתאימה במשנה.

10.1
ויש להעיר: הניסוח "מתרץ לטעמיה" נראה כאילו מדובר בתרוץ שמתאים ליישב את שיטת אותו חכם שקשה עליו, אבל אין הכרח שהסבר זה מקובל על "עורך הגמרא". אולם בסוגייתנו שנוסח זה מוסב על שני החכמים [חזקיה ורבי יוחנן] נראה שאין לזה משמעות מיוחדת כלעיל. ואולי כן יש לזה משמעות - כאילו הגמרא אומרת שאמנם כל אחד מהם יתרץ את שיטתו, אבל צריך בכל זאת לחפש הסבר שלישי למשנה שלא כשניהם!

11.
המשך הגמרא:

מיתיבי: המוציא קופת הרוכלין ונתנה על אסקופה החיצונה, אף על פי שרוב מינין בחוץ - פטור, עד שיוציא את כל הקופה, קא סלקא דעתך בצררי, קשיא לחזקיה! - אמר לך חזקיה: הכא במאי עסקינן - באורנסי.

נראה, שהביטוי "אמר לך" דומה לביטוי [בקטע הקודם] של "מתרץ לטעמיה".

12.
המשך הגמרא:

מתיב רב ביבי בר אביי: הגונב כיס בשבת - חייב, שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת. היה מגרר ויוצא - פטור, שהרי איסור גניבה ואיסור שבת באין כאחד. ואי סלקא דעתך אגד כלי שמיה אגד - קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת! - אי דאפקיה דרך פיו - הכי נמי, הכא במאי עסקינן דאפקיה דרך שוליו. והאיכא מקום חלמה,
בבלי מסכת שבת דף צב עמוד א
דאי בעי מפקע ליה ושקיל! - בנסכא. - וכיון דאיכא שנצין, מפיק ליה עד פומיה, ושרי ושקיל ושנצין אגידי מגואי! - דליכא שנצין. ואיבעית אימא: דאית ליה, ומכרכי עילויה.

לפני התירוץ של "בנסחא" יש גורסים "אלא" [ראה "מתיבתא", הערה ב], ולמרות שבדרך כלל הביטוי "אלא אמר..." מעיד שאותו אמורא חוזר בו.

13.
המשך:

וכן אמר רבא: לא שנו אלא בקופה מלאה קישואין ודלועין, אבל מלאה חרדל - חייב. אלמא קסבר: אגד כלי לא שמיה אגד. אביי אמר: אפילו מלאה חרדל - פטור. אלמא קסבר: אגד כלי שמיה אגד.

הגמרא אומרת שרבא מפרש את המשנה כחזקיה ואביי סובר כרבי יוחנן.

13.1
ויש להעיר: משמע שרבא ואביי הסבירו את משנתנו מבלי להתייחס ישירות לחזקיה ורבי יוחנן, והגמרא היא זו שיוצרת את הקשר על ידי הביטוי "וכן אמר רבא". אולי אביי ורבא לא שמעו את המחלוקת בין חזקיה לרבי יוחנן.

13.2
הערה נוספת: מדוע "רבא" הוקדם ל"אביי" למרות שהכלל הוא שתמיד הגמרא מצטטת את דברי אביי לפני דברי רבא. [וראה ב"מנחת יהודה", שבאמת לא מתאים כלל שאביי תמיד לפני רבא – "אביי ורבא"]

13.3

ונראה ליישב פשוט לפי מה שנאמר לעיל: הגמרא מקשרת את דברי רבא לדברי חזקיה ומפני שחזקיה [שהיה רבו של רבי יוחנן] מוזכר לפני רבי יוחנן ולכן גם רבא [שסובר כחזקיה] מוזכר לפני אביי.

14.
המשך הגמרא:

קם אביי בשיטתיה דרבא, קם רבא בשיטתיה דאביי,

הגמרא קובעת ["מספרת"] שאביי ורבא החליפו את שיטותיהם. מרש"י משמע שאביי ורבא חזרו בהם. כלומר, לא מדובר שאמורא מסויים או "עורך הגמרא" אומר שהיתה שגיאה במסירת דברי המחלוקת, אלא שבאמת בתחילה כל אחד מהם אמר כפי שמובא בסוגייתנו, ואחר כך שני האמוראים "החליפו" את דיעותיהם. ביטוי זה שמיוחס לשני בעלי מחלוקת - יחידאי בש"ס. יש עוד פעמיים שימוש בביטוי זה אבל ביחס למחלוקת בין אמוראים שונים ולא ששני בעלי מחלוקת "חזרו בהם" – כל אחד ביחס לבן מחלוקתו.

15.
המשך הגמרא:

ורמי דאביי אדאביי ורמי דרבא אדרבא.
דאיתמר: המוציא פירות לרשות הרבים, אביי אמר: ביד - חייב, בכלי - פטור. ורבא אמר: ביד - פטור, בכלי - חייב! –

הגמרא מקשה על דעותיהם של אביי ורבא. זאת אומרת שלפי דעותיהם הראשוניות לא היתה כל סתירה. ולכן צריך לומר שהדיון של ה"איתמר" האחרון נדון אחרי שאביי ורבא חזרו בהם [כך מפורש בתוס' ד"ה: "ורמי"]

16.
המשך הגמרא:

איפוך: ביד חייב.

שוב הגמרא מיישבת שגם ב"איתמר" התהפכו הדיעות. אבל כאן כנראה לא מדובר שאביי ורבא חזרו בהם, אלא שכנראה נוצרה "טעות" בגירסא. [אמנם ראה ב"מתיבתא",הערה ז, שיש שיטות בראשונים, שאין כאן ממש "איפוך" של דעת כל אחד מהם, אלא רק בנושא אחד, ונראה לפי זה, שלא דומה לשאר "איפוך" בש"ס.]

17.
המשך:

והתנן: פשט בעל הבית את ידו לחוץ, ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס - שניהן פטורין! - התם למעלה משלשה, הכא - למטה משלשה.

18.
רמב"ם הלכות שבת פרק יב הלכה יא:

המוציא מקצת החפץ מרשות משתי רשויות אלו לרשות שניה פטור, עד שיוציא את כל החפץ כולו מרשות זו לרשות זו, קופה שהיא מלאה חפצים אפילו מלאה חרדל והוציא רובה מרשות זו לרשות זו פטור עד שיוציא את כל הקופה וכן כל הדומה לזה ז שהכלי משים כל שיש בו כחפץ אחד.

19.
מגיד משנה הלכות שבת פרק יב הלכה יא:

קופה שהיא מלאה פירות כו'. משנה שם קופה שהיא מלאה פירות ונתנה על האסקופה החיצונה אף על פי שרוב פירות בחוץ פטור עד שיוציא את כל הקופה. ובגמ' אמר חזקיה לא שנו אלא בקופה מלאה קשואין ודלועין אבל מלאה חרדל חייב אלמא קסבר אגד כלי לא שמיה אגד ור' יוחנן אמר אפי' מלאה חרדל פטור אלמא קסבר אגד כלי שמיה אגד ואמרו שם דרבא ס"ל כר' יוחנן ואביי כחזקיה.
ולפיכך פסק רבינו כר' יוחנן ורבא. ועד שיוציא את כל הקופה. פירש"י ז"ל אא"כ הוציא בראשונה את כל הקופה ע"כ. באור דבריו שאם אחר שהניח הקופה מקצתה ברשות זו ומקצתה ברשות זו עקרה וגמר להוציאה אינו חייב לפי שלא היתה בשעת עקירה שניה הוצאה בבת אחת שכבר היה מקצת הכלי ברה"ר:

ה"מגיד משנה" מסביר, שהרמב"ם פסק כחזקיה במחלוקתו עם רבי יוחנן. וזה גם כרבא [נגד אביי] אחרי שרבא ואביי חזרו בהם.

19.1
נראה מדבריו, שעיקר הסיבה להכריע כחזקיה זה בגלל שרבא סובר כמותו והכלל הוא, שהלכה כרבא נגד אביי.

19.2
ניתן להסיק מכאן שתי עקרונות:

19.2.1
הכלל, שהלכה כרבא נגד אביי חל גם כאשר הם "תלויים" בדעות של קודמיהם. אולם דווקא כאן ניתן לומר אחרת: באמת אם רבא ואביי היו אומרים במפורש שהלכה כחזקיה או כרבי יוחנן יתכן שבזה אין תופס הכלל שהלכה כרבא נגד אביי, אבל בסוגייתנו אביי ורבא אמרו את הסבריהם במשנה באופן עצמאי ש"במקרה" תאמו את דעת חזקיה ורבי יוחנן [ראה מה שהערנו לעיל בתחילת הנושא] ויתכן שדווקא במקרה כזה מכריעים כרבא נגד אביי וממילא יוצא שהלכה גם כחזקיה נגד רבי יוחנן.

19.2.2
כנראה שגם אם הכלל הוא שהלכה כרבי יוחנן נגד חזקיה [ויש בזה מחלוקת עקרונית – ראה דיון לעיל] הרי שבסופו של דבר הלכה כחזקיה כי מכריעים לפי כללי המחלוקת שבין רבא ואביי שהם היו "בתראי" ביחס לחזקיה ורבי יוחנן!

ראה "תגובות"