זה יכול וזה אינו יכול
שבת צג ע"א
"אמר מר: זה יכול וזה אינו יכול - דברי הכל חייב. הי מנייהו מיחייב? אמר רב חסדא: זה שיכול. דאי זה, שאינו יכול - מאי קא עביד? - אמר ליה רב המנונא: דקא מסייע בהדיה! - אמר ליה: מסייע אין בו ממש".
משאלת הגמרא הי מנייהו מיחייב משמע שיש חידוש בדברי רב חסדא, והיה ניתן לסבור גם להיפך.
ואמנם כך עולה מדברי רבי יהודה דלעיל: "אם לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים - חייבין, ואם לאו – פטורין".
וצריך ביאור, רבי יהודה דרש רק כתוב אחד, לכן יכל למעט רק אופן אחד. אך מדוע העדיף למעט מחיוב כששניהם יכולים ולרבות כשאינם יכולים ולא להיפך?
ולכאורה הטעם הוא, שיותר מסתבר לחייב כשאינם יכולים כי דרך בני אדם לעשות מלאכה זו בשנים ואין בזה שום שינוי. וכשכל אחד יכול, הדרך לעשותה לבדו.
אלא שקשה, כי לטעם זה הסברה נותנת היפך מדברי רב חסדא. כי זה שיכול צריך להיות פטור, כי עשה את המלאכה בשינוי – בכך שחברו עזרו. וזה שאינו יכול צריך דוקא להתחייב כי את חלקו עשה בשלימות כמו שרגילים אנשים לעשות. הגע עצמך, וכי למה שיהא דין כל אחד מהם תלוי בחבירו? אם בעצמו יכול – יפטר, ואם לאו – יתחייב. שהרי אינו מרגיש כלל אם חבירו יכל לעשותה לבדו אם לאו!
אלא, שאין הפטור כלל משום 'שינוי', ובין כך ובין כך רגילים אנשים לעשות בשנים, ולו רק כדי להקל מעליהם את מאמץ העשיה. ואילו טעם הפטור כבלשון הדרשה, במסכת שבת דף ג ע"א:
"תניא, רבי אומר: (ויקרא ד) מעם הארץ בעשתה - העושה את כולה ולא העושה את מקצתה, יחיד ועשה אותה - חייב, שנים ועשו אותה - פטורין. איתמר נמי, אמר רבי חייא בר גמדא: נזרקה מפי חבורה ואמרו בעשתה - יחיד שעשאה חייב, שנים שעשאוה פטורין".
כלומר שגזירת הכתוב שאין אדם מתחייב עד שֶׁתִּקָּרֵא המלאכה כולה על שמו. וטעם החיוב בשניהם אינם יכולים לרבי יהודה, שאז כל חלק בפני עצמו נחשב למלאכה שלימה, שכן אין אדם יכול לעשות יותר מאותו חלק.
ולפי זה מובן גם טעמו של רב חסדא כשזה יכול וזה אינו יכול, כי אז המלאכה כולה נחשבת למלאכה אחת, כי אדם יכול לעשותה. והיכול הוא עיקר המבצע, והשני טפל ונטפל לו. והמלאכה נקראת על שם העיקרי.
