הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטויים: "סוגיה כוותיה"; "מדשקיל וטרי אליביה"

שבת קכו ע"ב-קכז ע"א

גמרא. השתא חמש מפנין, ארבע מיבעיא? - אמר רב חסדא: ארבע מחמש. (איכא דאמרי: ארבע מאוצר קטן) וחמש מאוצר גדול. ומאי אבל לא את האוצר - שלא יתחיל באוצר תחלה. ומני - רבי יהודה היא, דאית ליה מוקצה. ושמואל אמר: ארבע וחמש.
כדאמרי אינשי, ואי בעי - אפילו טובא נמי מפנין. ומאי אבל לא את האוצר - שלא יגמור כולו דילמא אתי לאשוויי גומות, אבל אתחולי מתחיל. ומני - רבי שמעון היא, דלית ליה מוקצה.
 
1.
יש מחלוקת עקרונית בש"ס בין רבי יהודה שסובר שיש דין "מוקצה" לרבי שמעון שסובר שאין דין "מוקצה". וראה ב"מתיבתא", בעמוד הקודם [שבת דף קכו עמוד ב], הערה נז, שמסביר את גדרי המחלוקת, ובאילו מקרים כל אחד מודה לשיטת רעהו.
נחלקו הפוסקים כמי לפסוק [ראה ב"מתיבתא", הערה ג באמצעה].

2.
כמה עקרונות פסיקתיים בדברי הרא"ש:
רא"ש מסכת שבת פרק יח סימן א:

גמ' השתא חמש מפנין ארבע מבעיא. אמר רב חסדא ארבע מחמש וחמש מאוצר גדול. ומאי אבל לא את האוצר שלא יתחיל באוצר תחלה. ומני ר' יהודה היא דאית ליה מוקצה. ושמואל אמר ארבע וחמש [דף קכז ע"א] כדאמרי אינשי ואי בעי אפילו טובא. ומאי אבל לא את האוצר שלא יגמור את האוצר דלמא אתי לאשוויי גומות אבל אתחולי מתחלינן. ומני רבי שמעון היא דלית ליה מוקצה.
והא מילתא חזינא ביה פלוגתא ביני רבוותא
איכא מאן דפסק כרב חסדא משום דסוגיא דשמעתא אזלא כוותיה וסתם מתניתין נמי כוותיה וגמרא דשקיל וטרי לפרושי טעמא דמתניתין. ["אזלא כוותיה" / "סוגיה כוותיה" /]

3.
הרא"ש מביא 3 נימוקים לפסיקה כרב חסדא בסוגייתנו [שפוסק כשיטת רבי יהודה במוקצה]:

4.
"סוגיה דשמעתא אזלא כוותיה" – כוונתו היא, שהגמרא דנה בכמה דברים לפי שיטת רב חסדא, ומתאים לכלל שהלכה כמי שדנים אודותיו - "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה".

4.1
נראה שכוונתו היא שה"איבעיא להו" שבהמשך הסוגיה היא לפי דעת רב חסדא [ראה ב"מתיבתא", הערה כ, ושם, שהבעיה היא עצמה האם פוסקים כרב חסדא או כשמואל].
ראוי להדגיש זאת, כי כנראה משמעות ה"מדשקיל וטרי אליביה" מתאים בעיקר כשהגמרא מציגה "איבעיא" על פי שיטה מסויימת. ואין מדובר כשהגמרא "רק" שואלת ומיישבת לפי שיטה מסויימת.

5.
"סתם מתניתין נמי כוותיה" – כוונתו, שמשנתנו שהיא "סתם משנה" מתאימה יותר לפירוש רב חסדא.

6.
הגמרא דנה בדברי המשנה שהיא "סתם משנה" כרב חסדא.

7.
המשך דברי הרא"ש:

ואיכא מאן דפסיק כשמואל משום דמוקי מתניתין כר' שמעון דלית ליה מוקצה וקי"ל כוותיה...

יש מי שפוסק כשמואל מכיון שהוא מעמיד את משנתנו כרבי שמעון שסובר שאין דין מוקצה וכך מקובל להלכה – כרבי שמעון.
והוא מרחיב את דבריו...

8.
מעניין לציין שהפוסקים בכלל לא דנים בעיקרון שבמחלוקת בין רב חסדא לשמואל כמי ההלכה. לכאורה ההלכה צריכה להיות כרב חסדא מפני שהוא "בתראי" כלפי שמואל [אם נאמר שעל תקופתו כבר חל כלל זה].

9.
רמב"ם הלכות שבת פרק כו הלכה טו:

אוצר של תבואה או של כדי יין אף על פי שמותר להסתפק ממנו אסור להתחיל בו לפנותו אלא לדבר מצוה, כגון שפינהו להכנסת אורחין או לקבוע בו בית המדרש וכיצד מפנין אותו כל אחד ואחד ממלא ארבע או חמש קופות עד שגומרין, ולא יכבדו קרקעיתו של אוצר כמו שבארנו אלא נכנס ויוצא בו ועושה שביל ברגליו בכניסתו וביציאתו. +/השגת הראב"ד/ אוצר של תבואה ושל כדי יין אף על פי שמותר להסתפק ממנו אסור להתחיל בו. א"א זה המחבר מזכי שטרא לתרי הוא, שמפרש משנתנו כרב חסדא וכשמואל (שבת קכו).+

10.
כסף משנה הלכות שבת פרק כו הלכה טו:

[טו] אוצר של תבואה או של כדי יין וכו'. אין לפרש שמ"ש אסור להתחיל בו לפנותו הוא ממאי דפריש רב חסדא (שבת קכ"ו) מאי דתנן אבל לא את האוצר שלא יתחיל באוצר תחלה דהא רב חסדא אליבא דר' יהודה דאית ליה מוקצה אמרה ואנן קי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה ותו דלרב חסדא אליבא דר' יהודה אפי' לצורך מצוה לא יתחיל את האוצר אלא טעמו מדת"ר אין מתחילין באוצר אבל עושה בו שביל ברגלו בכניסתו וביציאתו ומפרש רבינו דלדבר הרשות הוא דאילו לדבר מצוה מישרא שרי וכדי שלא יעלה על דעתנו דמשום מוקצה הוא דאסרינן להתחיל באוצר כתב אף על פי שמותר להסתפק ממנו אסור להתחיל לפנותו אלא לדבר מצוה כלומר דנהי דלית לן מוקצה היינו כשרוצה להסתפק ממנו אבל אם אינו רוצה אלא לפנותו אסור להתחיל בו אם לא לדבר מצוה:

ה"כסף משנה" מסביר את דברי הרמב"ם על פי שיטת שמואל שסובר כרבי שמעון "דלית ליה מוקצה".
ודנים בזה האחרונים בהרחבה.