טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

והתורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעזים – תורמוס תרבותי

"משנה. מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים, ומפני בטול בית המדרש, אבל לא את האוצר. מפנין תרומה טהורה ... והתורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעזים (שבת, קכו ע"ב). גמרא: ... והתורמס היבש כו'. דווקא יבש, אבל לח לא. מאי טעמא? כיון דמריר לא אכלה" (שבת, קכז ע"ב). 

שם עברי: תורמוס תרבותי   שם באנגלית: White Lupin   שם מדעי: (Lupinus albus (termis

שם נרדף במקורות: תורמוסא    שמות בשפות אחרות: ערבית - תורמוס


נושא מרכזי: מדוע התורמוס היבש משמש כמאכל עיזים?

לריכוז המאמרים שנכתבו על התורמוס התרבותי הקש/י כאן.

מחקרים העוסקים ביעילות השימוש בזרעי תורמוס כמזון לבהמות מצאו שהם עשירים בתרכובות חשובות להתפתחות בעלי חיים ובעיקר חלבונים ושומנים. יחד עם זאת הם מכילים חומרים רעילים ממשפחת האלקלואידים. רעלים אלו עלולים לגרום לנזקים משמעותיים לאדם ולבעלי חיים ואף למוות. הרעל העיקרי הקיים בתורמוס הוא לופינין ואכילתו בכמות משמעותית גורמת להרעלה עיצבית המתבטאת ברעד, עוויתות, עירור עצבי ועוד. נזקים אפשריים נוספים הם ניוון של תיפקודי הכבד המופיע בחיות בית כמו בקר וכבשים והפרעות למערכות הקרדיו-וסקולריות והעיכול. לופינין גורם בבקר למומים מולדים קשים המתבטאים בגפיים וחוליות שדרה מעוותים. נזקים אלו מופיעים כאשר מעוברות צרכו תורמוס בימים 40-70 להריון. כבשים שאכלו כמות גדולה (1.5% ממשקל גופם) של זרעי או תרמילי תורמוס בר מפתחים קשיי נשימה חמורים העלולים להסתיים במוות.

התרכובות האלקלואידיות המרוכזות בעיקר בזרעים מעניקות לצמח טעם מר וכך מגינות עליו משיני אוכלי עשב ואוכלי זרעים. על טעם מר זה אנו לומדים במפורש בסוגייתנו: "כיון דמריר לא אכלה". מפרש כאן רש"י: "דמריר - שהוא מר". למרות טעם זה מדווחים בספרות הווטרינרית מקרים של הרעלת לופינין. את בעיית הרעילות ניתן לפתור בקלות על ידי השרייה במים. רוב התרכובות האלקלואידיות הרעילות של התורמוס מסיסות היטב במים כך שאכן ה"שליקה שבע פעמים" המוזכרת בחז"ל היא שיטה יעילה להכשרתו למאכל. בספרות העוסקת בתופעות רעילות התורמוס ניתן למצוא שהרתחה ממושכת ביחס של 4 חלקים מים לעומת חלק אחד של זרעים די בה כדי לסלק את החומרים הרעילים.

עיון בדברי הגמרא מעורר שלוש שאלות:

א. ראשית, לא מובן מדוע תורמוס יבש אינו מריר ולכן ראוי למאכל? מסקירת המרשתת ניתן ללמוד שהתורמוס לא מאבד את רעילותו לאחר ייבוש ועלול לגרום לסימפטומים גם לאחר אכילת חציר יבש. התרכובת הרעילה היא גם זו המעניקה לצמח את טעמו המר ואם כן ניתן לשער שגם תורמוס יבש מר.

ב. מדוע אומרת המשנה שהתורמוס היבש הוא מאכל לעיזים ולא לבהמה באופן כללי(1)? האם התורמוס מיועד דווקא לעיזים? מקובל בקרב מגדלי עיזים שהן "בררניות" (picky) בסוג האוכל כך שקשה להניח שהתורמוס היבש יערב לחיכן.

ג. לאור העובדה שתורמוס לא מעובד רעיל ומסוכן לבהמות כיצד ניתן להאכילן בו?

לענ"ד ניתן ליישב את שתי השאלות יחד על פי מידע שמובא ב"מדריך לצמחים רעילים" של אוניברסיטת קולרדו. על פי מדריך זה הכבשים הם הרגישים ביותר לרעל התורמוס אך גם בקר וסוסים רגישים. מאידך גיסא עיזים עמידים למדי להשפעות הרעילות של הצמח. לא מצאתי תימוכין לטענה זו במקורות נוספים אך הדבר מסביר מדוע התורמוס היבש משמש כמזון לעיזים ומדוע אין סכנה להאכילן בו. אמנם העיזים אינן רגישות לרעל אך הטעם המר דוחה אותן אך כאשר התורמוס יבש טעמו פחות מורגש. אני מניח שכאשר הצמח ירוק הוא מכיל נוזלים בכמות גדולה יחסית והם נושאים את מולקולות הלופינין אל פקעיות הטעם. מאידך גיסא הצמח היבש נבלע תוך כדי מגע מועט עם פקעיות הטעם. ייתכן גם לריחו של התורמוס הלח יש תרומה לסלידה ממנו והוא עולה בדרך כלל רק ממזון לח.
 

תמונה 1. תורמוס תרבותי           באדיבות עודד כהן		תמונה 2. זרעי תורמוס תרבותי

(1) הגרסה במשנה (שבת, פי"ח מ"א) ובירושלמי (ונציה, שבת, יח דף טז טור ב/מ"א) היא: "... והתורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעניים וכו'". אם מדובר בתורמוס יבש שלא הוכשר עדיין למאכל כיצד עניים יכולים לאוכלו?

מקורות עיקריים:

לעיון נוסף:

"Risk assessment of the occurrence of alkaloids in lupin seeds".
 

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.


כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.