ישראל באומות כַּלֵּב באברים
שבת קכח ע"ב
"מזלפין מי שליא על גבי ולד כדי שתריח ריחו ותרחם עליו. ודוקא טהורה, אבל טמאה - לא. מאי טעמא? - טמאה לא מרחקא ולדא, ואי מרחקא ולדא - לא מקרבא".
אמרו במדרש בראשית רבה פרשת וישב פרשה פו:
"רבי ברכיה בשם רבי יהודה בר סימון: {משל} לפרה שהיו מושכים אותה למקיליון ולא היתה נמשכת, מה עשו לה, משכו את בנה לפניה והיתה מהלכת אחריו על כורחה, כך ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשליות. אמר הקדוש ברוך הוא בני בכורי ואני מורידו בביזיון?! אתמהא".
כתב על כך השל"ה הקדוש במסכת פסחים (מצה עשירה דרוש שלישי ב' שפט): "רבותינו ז"ל המשילו ישראל לבהמה טהורה". והמשילום דוקא בענין רחמיה לבנה.
רחמי הקב"ה על בניו הוא כרחמי בהמה טהורה על בנה. ויחסו לאומות הוא כמידת הבהמה הטמאה.
אמר רבי חיננא בר פפא במסכת סוטה דף ט ע"א: "אין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האומה עד שעת שילוחה, שנאמר: (ישעיהו כז, ח) בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה". אין הקב"ה מרחיק את האומה טרם נתמלאה סאת חטאיה. אך כאשר מתמלאה סאתה הוא מעבירנה מן העולם.
אבל מידת ישראל אינה כן, כדברי הכוזרי במאמר ב, לו: "אמר החבר: ישראל באומות כלב באברים, הוא רב חלאים מכלם ורב בריאות מכלם".
ובהמשך, בסעיף מד: "ועל כן אמר: (עמוס ג, ב) "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם", ואלה הם החלאים, אבל הבריאות מה שאמרו רבותינו: "מוחל לעונות עמו, מעביר ראשון ראשון", כי איננו מניח עונותינו להתעכב עלינו ויהיו גורמים לאבדנו לגמרי, כאשר עשה להאמורי שאמר עליו: (בראשית טו, טז) "כי לא שלם עון האמורי עד הנה", והניחו עד שהתחזק חולי עונותיו והמית אותו. וכאשר הלב משרשו ועצמו זך שוה המזג דבקה בו הנפש החיה, כן ישראל מצד שרשם ועצמם".
"הקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה" (מסכת יבמות דף קכא ע"ב). על כל נדנוד חטא הוא מעניש ומרחיק אותם, עד אשר מעוררים הם את רחמיו, ושב הוא ומקרבם אז כבראשונה. כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ (ירמיהו ב, ב).
