רבי ירמיה ורבי זירא
שבת קמז ע"א
"רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא. אמר ליה: הכי מאי? אמר ליה: אסור. והכי מאי? - אמר ליה: אסור".
קשה, מה מלמדנו מעשה זה, והרי לא תוארו כלל אותם האופנים שאסר רבי זירא!
אלא שלא באה הגמרא ללמד אלא את עצם הנהגתו של רבי זירא.
רבי זירא ורבי ירמיה, למרות שטבעיהם היו הפוכים זה מזה, שניהם היו קדושי עליון, כך היה מתבטא הרב צבי יהודה קוק.
רבי זירא היה עצב בטבעו, ואילו רבי ירמיה היה עלץ.
כך אמרו במסכת נדה דף כג ע"א:
"בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: לרבי מאיר דאמר בהמה במעי אשה ולד מעליא הוא קבל בה אביה קידושין מהו? למאי נפקא מינה - לאיתסורי באחותה...
אמר רב אחא בר יעקב: עד כאן הביאו רבי ירמיה לרבי זירא לידי גיחוך ולא גחיך".
ופירש רש"י:
"לידי גיחוך - שחוק בכל תחבולות הללו עסק רבי ירמיה להביא רבי זירא לידי שחוק ולא שחק דאסור לאדם שימלא פיו שחוק ורבי זירא מחמיר טפי".
בעוד שרבי ירמיה סבר שעליו לשמח את רבו במילתא דבדיחותא דאורייתא, סבר רבי זירא שדוקא טוֹב כַּעַס מִשְּׂחֹק כִּי בְרֹעַ פָּנִים יִיטַב לֵב (קהלת ז, ג).
וכן במסכת ברכות דף ל ע"ב:
"רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא, חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר ליה, בכל עצב יהיה מותר, כתיב!".
ואמרו במסכת בבא בתרא דף כג ע"ב:
"בעי רבי ירמיה: רגלו אחת בתוך נ' אמה ורגלו אחת חוץ מחמשים אמה, מהו? ועל דא אפקוהו לרבי ירמיה מבי מדרשא".
באותה פעם פקעה סבלנותם של בני בית המדרש והם סילקו את רבי ירמיה כדי שיחדול מאיבעיותיו המעוררות ליצנות.
אבל רבי זירא עצמו לא היה שותף בדחיית רבי ירמיה. אדרבה, הוא נענה והשיב לכל ספיקותיו למרות שכרבו הוא היה ה"קרבן הראשי" של שאלותיו, ולמרות שלדעתו ולשיטתו הוא אין מקום לאותם איבעיות מוזרות. כך למד מהלל הזקן שענה במסכת שבת דף לא ע"א לכל שאלותיו של אותו טרחן במילים: "בני, שאלה גדולה שאלת". אם התלמיד שואל יש להתייחס אליו בכל הרצינות הראויה, וגם להקדיש לו את כל תשומת הלב, כפי שעשה רבי פרידא במסכת עירובין דף נד ע"ב. חובה להתייחס לתלמיד כפי דרכו הוא, גם אם אין זו דרכו של הרב.
