ואם נתרפא – נתרפא
שבת קמח ע"א
"רב אויא הוה יתיב קמיה דרב יוסף, שניא ליה ידיה. אמר ליה: הכי מאי? - אסור. והכי מאי? - אמר ליה: אסור. אדהכי איתפח ידיה. אמר ליה: מאי תיבעי לך, הא תנן מי שנפרקה ידו או רגלו - לא יטרפם בצונן, אבל רוחץ כדרכו, ואם נתרפא – נתרפא".
לבסוף ענה רב יוסף לרב אויא שמפורש במשנה שבכל אופן שהוא אין לרפא נקע בשבת.
אך קשה, למה השתהה רב יוסף מלענות תשובה זו עד לאחר שנתרפאה היד, למה בתחילה אסר רק את האופן שהחווה רב אויא באותו רגע?
עוד צריך ביאור, מה מלמדנו תיאור פירוט המעשה – שרב אויא שאל על אופנים שונים ורב יוסף אסר ואסר, הרי הגמרא לא תיארה מה היו אותם אופנים ומה היתה הרבותא שבכל שאלה.
אלא שלא לשוא ציטט רב יוסף גם את הסיפא של המשנה – "אבל רוחץ כדרכו, ואם נתרפא – נתרפא", לומר שמשום כך ענה בכל פעם רק על אופן אחד – כדי לעודד את רב אויא ולאפשר לו לשאול על עוד אופן ועוד אופן. ותוך כדי אותן תנועות המותרות – שהרי מטרתן רק לשאול – עשויה ידו להרפא. וזהו פירוש: "אדהכי איתפח ידיה", שתוך כדי כך – תוך כדי אותן תנועות נרפאה ידו. ורק לבסוף אחר שנרפאה היד גילה רב יוסף שאין שום חילוק באופן הריפוי.
