עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר
ברכות כח ע"א
"אמר לו: אוי לו לדור שאתה פרנסו, שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים במה הם מתפרנסים ובמה הם נזונים".
עד עתה דרכו של רבי יהושע היתה להמנע מכל עימות עם רבן גמליאל. בתחילת המעשה שינה בדיבורו משום דרכי שלום וענה 'לאו' לשאלת רבן גמליאל לחכמים: "כלום יש אדם שחולק בדבר זה". גם במעשה שבמסכת בכורות דף לו ע"א נהג כך רבי יהושע והכחיש את דבריו, עד שנאלץ לעמוד על רגליו שיעידו בו. במסכת ראש השנה דף כה ע"א היה רבי יהושע מיצר, אך הוא לא נתלונן ולא הוכיח את רבן גמליאל.
מדוע אם כן נשתנה טעמו עתה, ולא בוש להוכיח את רבן גמליאל?
אלא שלמד רבי יהושע מאברהם אבינו: (בראשית כא, כה-כו) וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם.
בשעת הגזילה לא טען אברהם מאומה כלפי אבימלך. הוא אמנם שיער שאחריותו של אבימלך במעל, שהרי אמר רשב"י: (בראשית רבה פרשה כו) "כל פרצה שאינה מגדולים אינה פרצה", אלא שכל מילה רק תלבה את המחלוקת.
אבל עתה שאבימלך הוא הנזקק לו ובא לשחר פניו ולכרות עמו ברית, ודאי תהיה אזנו כרויה וקשבת. לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל־חֵפֶץ – עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר (קהלת ג). "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (מסכת יבמות דף סה ע"ב), ולא די שיהא דבר הנשמע אלא שיהא בעת רצון שהוא יכול לשמוע. וכדברי רבי שמעון בן אלעזר: (מסכת אבות ד, יח) "אל תרצה את חבירך בשעת כעסו ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו ואל תשאל לו בשעת נדרו".
