הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "מדשקיל וטרי אליביה"
שבת קנה ע"ב - קנו ע"א
מהלקטין לתרנגולין כו' אמר אביי: אמריתה קמיה דמר, מתניתין מני? ואמר לי: רבי יוסי בר יהודה היא, דתניא: אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים - האחרון חייב, דברי רבי. רבי יוסי בר יהודה אומר: אינו חייב עד שיגבל. - דילמא עד כאן לא קאמר רבי יוסי בר יהודה התם - אלא קמח דבר גיבול הוא, אבל מורסן דלאו בר גיבול הוא - אפילו רבי יוסי בר יהודה מודה? - לא סלקא דעתך, דתניא בהדיא: אין נותנין מים למורסן, דברי רבי. רבי יוסי בר יהודה אומר: נותנין מים למורסן. תנו רבנן: אין גובלין את הקלי ויש אומרים גובלין. מאן יש אומרים? אמר רב חסדא:
רבי יוסי ברבי יהודה היא. והני מילי - הוא דמשני. היכי משני? אמר רב חסדא: על יד על יד. ושוין שבוחשין את השתית בשבת ושותים זיתום המצרי. והאמרת אין גובלין! לא קשיא, הא - בעבה, הא - ברכה.
והני מילי - הוא דמשני. היכי משני? אמר רב יוסף: בחול נותן את החומץ ואחר כך נותן את השתית, בשבת - נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ.
1.
רמב"ם הלכות שבת פרק כא הלכה לג:
מגבל חייב משום לש, לפיכך אין מגבלין קמח קלי הרבה שמא יבוא ללוש קמח שאינו קלי, ומותר לגבל את הקלי מעט מעט, אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה ואחר כך טחנו אותה טחינה גסה שהרי היא כחול והיא הנקראת שתית מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת, והוא שיהיה רך אבל קשה אסור מפני שנראה כלש וצריך לשנות, כיצד נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ.
2.
מגיד משנה הלכות שבת פרק כא הלכה לג:
[לג] מגבל חייב משום לש וכו'. לפיכך אין מגבלין וכו'. דין הגבול פרק שמיני ודין גבול הקמח במי שהחשיך (שם קנ"ה קנ"ו) ת"ר אין גובלין את הקלי ויש אומרים גובלין מאן יש אומרים א"ר חסדא ר' יוסי בר' יהודה היא וה"מ הוא דמשני היכי משני א"ר חסדא על יד על יד. ושוין שבוחשין את השתית. והקשו והא אמרת אין גובלין ותירצו לא קשיא הא בעבה הא ברכה. וה"מ הוא דמשני היכי משני א"ר יוסף בחול נותן את החומץ ואח"כ נותן את השתית בשבת נותן את השתית ואח"כ את החומץ ע"כ.
ופסקו בהלכות כר' יוסי בר' יהודה משום דאמרו היכי משני וכו' אלמא דהלכתא כוותיה. ודע שרש"י מפרש שזהו שתית וזהו קלי ולזה הקשו כשאמרו ושוין שבוחשין את השתית בשבת והא אמרת אין גובלין. וכוונת הגמרא משום דרישא דברייתא אין גובלין את הקלי דברי רבי. ותירצו קלי דרישא בעבה שתית דסיפא ברכה ולדברי הכל מותר לבחוש מן הרכה כל צרכו ע"י שנוי בנתינת החומץ באחרונה ולדברי ר"י בר"י אפי' בעבה אלו דבריהם ז"ל וזה דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל. אבל רבינו ז"ל מפרש שאין השתית קלי לפי שהשתית הוא מקמח תבואה שלא הביאה שליש כמו שהזכיר ונראה שהוא אינו גורס והא אמרת אין גובלין אלא והא תניא אין גובלין וזה נכון בפירוש השמועה:
מדברי ה"מגיד משנה" נמצאנו למדים שהרמב"ם מכריע כדעת רבי יוסי ברבי יהודה.
3.
נימוקו הוא, שהגמרא שואלת על דבריו "היכי משני" [=כיצד עושה בשינוי]. לא ברור האם הוא מדייק כבר מדברי רב חסדא שקבע שדברי רבי יוסי הינם רק "דמשני" [=כאשר משנה], או שהוא מדייק מכך שה"סתמא דגמרא" שואלת על דברי רב חסדא "היכי משני", ורב חסדא עצמו עונה על כך [אבל באמת צריך לומר שרב חסדא עצמו דן כאן ולא "סתמא דגמרא" כי רב חסדא הסביר, שאל והוסיף הסבר].
4.
בסופו של דבר יוצא, שהגמרא דנה בדברי רבי יוסי ברבי יהודה – ולכן הלכה כמותו [כלל זה מנוסח בדרך כלל הלכה כמי ש"סוגיה כוותיה" או הלכה כמי "מדשקיל וטרי אליביה"].
4.1
נראה שמדברי רב חסדא שמסביר את רבי יוסי ברבי יהודה ושואל שאלה ומשיב - יש כאן "דיון" שלם – סימן שרב חסדא כך פוסק, ואין אמוראים אחרים חולקים עליו בפירוש בסוגייתנו.
5.
אמנם יש פרשנים שטוענים, שדין השינוי מוסב גם על דינו של "רבי" – כתנא קמא. וכך מסביר המשנ"ב – ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רעט.
