סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

 

אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"

 

"הבטה בהפקר תנאי היא"
עשה קנין בחפץ עבור אדם אחר שלא זכה בו לבסוף - למי שייך החפץ 


לפרנסתו עסק ראובן במסחר. נסע באוניית סוחר ממדינה למדינה. רכש בזו מוצרים כאלו ומכרם במדינה אחרת – בה קנה חפצים להם יהיה ביקוש רב במדינה שלישית. כך היה משייט בין מדינות תבל. באחד הימים, כאשר אונייתו עגנה בנמל הבית, פנה אליו סוחר נכרי שעמד עימו בקשרי מסחר, וביקשו כי בפעם הבאה כשיבקר באחת ממדינות הים, ירכוש שם עבורו חפצי אמנות נדירים ומיוחדים שערכם גבוה ביותר. ראובן ניאות לשליחות, ולקראת מסעו הבא פקד את ביתו של אותו סוחר נכרי, נטל ממנו כסף עבור אותם חפצים, ולאחר ימים מספר יצא לדרכו. במסעו מכר ורכש סחורה רבה במגוון רחב של מוצרים, ובין היתר את אותם חפצי אמנות שביקש הסוחר הנכרי. באחד הימים שלאחר שובו, נטל את אותם חפצים, על מנת להביאם לסוחר שהזמינם בכסף רב. ברם, בבואו לביתו של אותו סוחר נכרי, התברר שאינו שוהה בבית. כיון שכך השאיר ראובן את החפצים האלו בידיו של שכנו היהודי של אותו סוחר – שמעון. והנה, לא עברו ימים מספר, ואותו סוחר נכרי מת. עתה התעורר ויכוח נוקב בין ראובן לשמעון. שמעון טען שכיון שזהו רכוש של גוי הנמצא בידיו ועתה איש לא יבוא לתובעו – הרי שהוא זכה בו. לעומתו טען ראובן, על פי דברי הגמרא לעיל (עא, ב) שאין שליחות לגוי, ולפיכך כשרכש את אותם חפצי יוקרה – עדיין לא זכה בהם הגוי, ומעתה ברור שהרי הם שלו. ( - לו היתה שליחות לגוי נמצא היה שבשעה שראובן רכש את אותם חפצים היתה ידו כיד הסוחר הגוי והיה הגוי זוכה בהם ישירות, ולפיכך היתה צודקת טענת שמעון שהוא המוחזק כעת בממון הגוי).

בשאלה זו דן בהרחבה, רבינו אפרים נבון בעל "מחנה אפרים" (הלכות שלוחין ושותפין טז). והוא מבהיר בראשית דבריו, כי אמת שאין שליחות לגוי – כטענתו של ראובן, ברם כלל לא בטוח שראובן אכן יזכה בחפצים, כיון שכשהיו בידיו לא התכוון לזכות בהם, ולפיכך הנידון בשאלה זו הוא, ברשות מי עומד חפץ שנרכש על ידי אדם שכלל לא התכוון לזכות בו, אלא למוסרו לאחר.

המחנה אפרים מוכיח שהקונה בשליחות נכרי, כיון שאין דין שליחות אצל נכרי, הרי השליח זוכה בחפץ ועובר לרשותו (עד שנותנו לנכרי), אלא במקרה שיש איסור שהחפץ יעבור לרשות השליח היהודי (כגון לגבי חמץ בפסח) שלא כיון שלא נוח לו לקנות איסור – אינו קונה את החפץ.

יסוד הדין הוא, שהעושה קנין עבור אחר שלא זכה באותו חפץ מכל סיבה שהיא - וכבנידון שלפנינו - מאחר והוא גוי שאינו שייך בדיני שליחות, אזי אף שעושה הקנין לא התכוון לזכות באותו חפץ לעצמו, מכל מקום זוכה, שכיון שהיתה לו כוונה כללית לזכייה באותו חפץ, אזי אף שהתכוון לזכות בו לאחר, אך כיון שאותו אחר לא זכה בו, הרי החפץ ברשות זה שקנאו.

היסוד הזה – מסביר המחנה אפרים, מוכח מסוגייתנו בה נחלקו בדין הבטה בהפקר. הגמרא לפניו מביאה שנחלקו תנאים לגבי שומרי ספיחי שביעית לצורך הבאת העומר ושתי הלחם, שהדין שאותם שומרים מקבלים את שכרם מתרומת הלשכה. אך רבי יוסי סבור שאם רוצה יכול השומר להתנדב ולשמש כשומר חינם. נחלקו עליו חכמים ואמרו, "אף אתה אומר שאין באין אלא משל ציבור". בגמרא נחלקו בביאור מחלוקתם, והסביר רב נחמן, שנחלקו בדין הבטה בהפקר - לחכמים הבטה בהפקר קונה והשומר זוכה באותם ספיחין מההפקר, ולפיכך צריכים לשלם לו מההקדש כדי שלא יהא העומר קרבן הבא משל יחיד. ואילו רבי יוסי סבור, שהבטה בהפקר אינה קונה והציבור הם שזוכים בספיחים באותה שעה שמגביהים אותם.

והנה כשנבוא לדון בדעת חכמים הסוברים שהבטה בהפקר קונה – יש להקשות- ומה בכך, הלא השומר אינו מתכוון לזכות באותם ספיחים לעצמו? ומיישב המחנה אפרים, שמכאן יש להוכיח שאף שאינו מתכוון לזכות דווקא לעצמו, מכל מקום מכיוון שמתכוון לקנין ומביט בה – אף שעושה זאת לצורך הציבור קנה לעצמו. והרי מוכח שהקונה עבור חבירו וחבירו לא קנה מכל סיבה שהיא, הרי עומד אותו חפץ ברשות הזוכה הראשון. ולפיכך אף בשאלה בה פתחנו – תהא הכרעת ההלכה כטענת ראובן שאותם חפצי אמנות יקרים שייכים לו, כיון שהוא שזכה בהם בשעה שרכשם עבור הגוי – אף שלא התכוון לקנותם לעצמו.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר