הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטויים: קשיא; תיובתא; והלכתא; תא שמע
עירובין טו ע"ב - טז ע"א
משנה. שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה כלי בהמה - מטלטלין בתוכה, ובלבד שיהא גדר גבוה עשרה טפחים,
ולא יהו פירצות יתרות על הבנין. כל פירצה שהיא כעשר אמות - מותרת, מפני שהיא כפתח, יתר מכאן - אסור.
...
גמרא. איתמר: פרוץ כעומד. רב פפא אמר: מותר. רב הונא בריה דרב יהושע אמר: אסור. רב פפא אמר: מותר, הכי אגמריה רחמנא למשה: לא תפרוץ רובה. רב הונא בריה דרב יהושע אמר: אסור. הכי אגמריה רחמנא למשה: גדור רובה. תנן: ולא יהו פירצות יתרות על הבנין, הא כבנין - מותר! - לא תימא הא כבנין מותר, אלא אימא: אם בנין יתר על הפירצה - מותר. אבל כבנין מאי? אסור? אי הכי: ליתני לא יהו פירצות כבנין! - קשיא. תא שמע: המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה, אם יש ריוח ביניהן כמותן - כשירה! הכא במאי עסקינן - כשנכנס ויוצא. ...
תא שמע: נמצאת אתה אומר שלש מדות במחיצות; כל שהוא פחות משלשה - צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה, כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראש.... קתני מיהת רישא משלשה ועד ארבעה, ובלבד שלא יהא בין זה לזה כמלואו,
תיובתא דרב פפא! אמר לך רב פפא: מאי מלואו - נכנס ויוצא. הכי נמי מסתברא, מדקתני: אם היה פרוץ מרובה על העומד - אף כנגד העומד אסור. הא כעומד - מותר. שמע מינה.
לימא תיהוי תיובתיה דרב הונא בריה דרב יהושע! - אמר לך: וליטעמיך, אימא סיפא: אם היה עומד מרובה על הפרוץ - אף כנגד הפרוץ מותר. הא כפרוץ - אסור.
סיפא קשיא לרב פפא, רישא קשיא לרב הונא בריה דרב יהושע.
סיפא לרב פפא לא קשיא - איידי דתנא רישא פרוץ מרובה על העומד תנא סיפא עומד מרובה על הפרוץ. רישא לרב הונא בריה דרב יהושע לא קשיא, איידי דבעי למיתני סיפא עומד מרובה על הפרוץ תנא רישא פרוץ מרובה על העומד.
בשלמא לרב פפא - משום הכי לא עריב להו ותני להו, אלא לרב הונא בריה דרב יהושע ליערבינהו וליתננהו: כל שהוא פחות משלשה ושלשה - צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה! –
משום דלא דמי פסולא דרישא לפסולה דסיפא; פסולא דרישא - כדי שלא יזדקר הגדי בבת אחת, פסולא דסיפא - שלא יהא פרוץ כעומד. ...
תא שמע: דפנות הללו שרובן פתחים וחלונות - מותר, ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ. שרובן סלקא דעתך? אלא: שריבה בהן פתחים וחלונות מותר, ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ. הא כפרוץ - אסור! תיובתא דרב פפא - תיובתא.
והילכתא כוותיה דרב פפא.
תיובתא והילכתא? –
אין, משום דדייקא מתניתין כוותיה, דתנן: לא יהיו פרצות יתירות על הבנין. הא כבנין - מותר.
מבנה חלק מהסוגיה:
1.
משנה. שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה כלי בהמה - מטלטלין בתוכה, ובלבד שיהא גדר גבוה עשרה טפחים,
ולא יהו פירצות יתרות על הבנין. כל פירצה שהיא כעשר אמות - מותרת, מפני שהיא כפתח, יתר מכאן - אסור.
...
גמרא. איתמר: פרוץ כעומד. רב פפא אמר: מותר. רב הונא בריה דרב יהושע אמר: אסור. רב פפא אמר: מותר, הכי אגמריה רחמנא למשה: לא תפרוץ רובה. רב הונא בריה דרב יהושע אמר: אסור. הכי אגמריה רחמנא למשה: גדור רובה.
הגמרא מביאה את המחלוקת בין רב פפא לרב הונא בריה דרב יהושע, ואת הנימוק של כל אחד. בפשטות נראה ששני האמוראים עצמם מנמקים את דבריהם.
2.
תנן: ולא יהו פירצות יתרות על הבנין, הא כבנין - מותר! - לא תימא הא כבנין מותר, אלא אימא: אם בנין יתר על הפירצה - מותר. אבל כבנין מאי? אסור? אי הכי: ליתני לא יהו פירצות כבנין! - קשיא.
הגמרא מקשה ממשנתנו על רב הונא, ונשארת ב"קשיא". ראה ב"מתיבתא", הערה לג [בשם הריטב"א]: רב הונא יסביר את המשנה, שלא דקדקה, וכוונת המשנה שלא יעשו מחיצות כאילו פרוץ מרובה על העומד - דהיינו שלא יעשו מחצה על מחצה. וההסבר הדחוק נועד שלא יהיה נגד מסורת רבותיו של רב הונא.
2.1
וממשיך הריטב"א, שמפשט המשנה משמע כרב פפא ולכן כך תהיה מסקנת הגמרא.
כל ההסבר הנ"ל מבוסס על ההנחה ש"קשיא" פירושו, שקשה על דרך הפשט, אבל ניתן ליישב בדוחק.
2.2
כמו כן מוכח מסוגייתנו שהביטוי "קשיא" מתאים גם לקושיה ממשנה ולא רק מברייתא [כמו שטוען הרשב"ם באחד מפירושיו לבבא בתרא]:
3.
רשב"ם מסכת בבא בתרא דף נב עמוד ב:
"ופסק ר' חננאל - ... וכן פירש נקטינן מרבותי ז"ל כל היכא דאמר בגמ' תיובתא דפלוני תיובתא בטלו דברי מי שהתיובתא עליו לגמרי אבל היכא דעלתה בקשיא כי הך דשמואל לא בטלו דבריו דאמרינן לא הוה ברירא להן דבטלה שמועה זו לגמרי אלא לא אשתכח פירוקא בההוא שעתא דתליא וקיימא
ואעפ"כ אין נראה בעיני דלא שנא תיובתא ולא שנא קשיא דקאי אמילתא דאמוראי חדא היא ולא הויא עיקר אלא לגבי תיובת' ממשנה או מברייתא שייך לומר תיובתא ומפירכא דאמוראי שייך למימר קשיא ...."
לפי פירושו הראשון, דברים שנדחו ב"קשיא" ניתן ליישבם.
3.1
לפי פירושו השני – כך משמע מדבריו – גם רמת דחיה של "קשיא" גבוהה וזהה לזו של "תיובתא", אלא ש"קשיא" היא מדברי אמוראים ולא מדברי תנאים [ממשנה וברייתא].
3.2
לפי פרושו השני, ש"קשיא" זוהי קושיה מסברא ולא ממשנה וברייתא, קשה, שהרי בסוגייתנו ה"קשיא" היא על דברי רב הונא ממשנה!
4.
מהספר "קשות מיושב" [שמיישב את כל "קשיא" בש"ס] משמע שיש שיטה שלישית [ שהיא הרחבה של השיטה השניה ברשב"ם] להבחנה בין "תיובתא" ל"קשיא". "קשיא" - כאשר הסתירה היא בין שני חכמים באותה רמה - [תנא נגד תנא; אמורא נגד אמורא] ודומה למושג "רמינהו" - בין תנאים. לפי זה אולי ניתן לומר - כפי שהוזכר לעיל - שכנראה דברי האמוראים בסוגייתנו מבוססים על שתי מסורות שונות. כל מסורת כזאת דינה [שוות ערך] כדברי תנאים, ולכן קושיא ממשנתנו היא "רק" קשיא!
5.
המשך הגמרא:
תא שמע: המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה, אם יש ריוח ביניהן כמותן - כשירה! הכא במאי עסקינן - כשנכנס ויוצא. ...
הגמרא הביאה קושיה נוספת על רב הונא. גם קושיה זו היא ממשנה. אולם מכיון שהיא משנה במסכת סוכה לכן הפתיחה היא "תא שמע", ואילו הקושיה הראשונה היתה ממשנתנו - בסוגייתנו - ולכן הפתיחה היתה "תנן".
6.
בשלב הבא הגמרא מביאה קושיה מברייתא על רב פפא:
תא שמע: נמצאת אתה אומר שלש מדות במחיצות; כל שהוא פחות משלשה - צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה, כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראש....
קתני מיהת רישא משלשה ועד ארבעה, ובלבד שלא יהא בין זה לזה כמלואו,
תיובתא דרב פפא!
הגמרא מסיימת ב"תיובתא". לפי אחד ההסברים ברשב"ם לעיל "תיובתא" היא קושיה "חזקה" יותר מ"קשיא" [ולפי ההסבר, ש"תיובתא" היא קושיה ממשנה או מברייתא – הרי שמתאים כאן].
7.
אמר לך רב פפא: מאי מלואו - נכנס ויוצא. הכי נמי מסתברא, מדקתני: אם היה פרוץ מרובה על העומד - אף כנגד העומד אסור. הא כעומד - מותר. שמע מינה.
הגמרא מיישבת את שיטת רב פפא, ומוכיחה את ההסבר מדיוק בברייתא. ההסבר כל כך משכנע ולכן הגמרא מייד מקשה מכך על רב הונא:
8.
לימא תיהוי תיובתיה דרב הונא בריה דרב יהושע! - אמר לך: וליטעמיך, אימא סיפא: אם היה עומד מרובה על הפרוץ - אף כנגד הפרוץ מותר. הא כפרוץ - אסור.
והיא מיישבת.
9.
הגמרא מקשה שוב על רב פפא ולכן מסכמת את הדיון מהברייתא:
סיפא קשיא לרב פפא, רישא קשיא לרב הונא בריה דרב יהושע.
סיפא לרב פפא לא קשיא - איידי דתנא רישא פרוץ מרובה על העומד תנא סיפא עומד מרובה על הפרוץ. רישא לרב הונא בריה דרב יהושע לא קשיא, איידי דבעי למיתני סיפא עומד מרובה על הפרוץ תנא רישא פרוץ מרובה על העומד.
בשלמא לרב פפא - משום הכי לא עריב להו ותני להו, אלא לרב הונא בריה דרב יהושע ליערבינהו וליתננהו: כל שהוא פחות משלשה ושלשה - צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה! –
משום דלא דמי פסולא דרישא לפסולה דסיפא; פסולא דרישא - כדי שלא יזדקר הגדי בבת אחת, פסולא דסיפא - שלא יהא פרוץ כעומד. ...
עד כאן יוצא שמהברייתא האחרונה אין לא קושיה ולא הוכחה ברורה לאף אחת מהשיטות.
10.
הערה: נראה שבכל הסוגיה עד כאן יש כמה חלקים שהם מטעם "עורכי הגמרא" בגלל הביטויים "לימא..." ו"אמר לך...".
11.
הגמרא מקשה מברייתא:
תא שמע: דפנות הללו שרובן פתחים וחלונות - מותר, ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ. שרובן סלקא דעתך? אלא: שריבה בהן פתחים וחלונות מותר, ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ. הא כפרוץ - אסור! תיובתא דרב פפא - תיובתא.
מסקנת הגמרא "תיובתא דרב פפא תיובתא", כלומר, מסקנה סופית [בגלל הכפילות של הביטוי "תיובתא"] נגד רב פפא.
12.
ומייד הגמרא קובעת להיפך:
והילכתא כוותיה דרב פפא.
הגמרא קובעת שההלכה היא כן כרב פפא, ומייד היא מעלה את התמיהה הבאה:
תיובתא והילכתא? –
הגמרא מדגישה את הסתירה בהכרעת המחלוקת: מצד אחד "תיובתא" נגד רב פפא, ומצד שני נקבעה הלכה כמותו.
13.
והיא מיישבת:
אין, משום דדייקא מתניתין כוותיה, דתנן: לא יהיו פרצות יתירות על הבנין. הא כבנין - מותר.
הגמרא מצדיקה את קביעת ה"והלכתא" מפני ההוכחה הראשונה שהביאה הגמרא מתחילת הסוגיה [כשפתחה ב"תנן"], שמפשט משנתנו משמע כרב פפא.
14.
נראה להוסיף הסבר: את הביטוי "תיובתא דרב פפא תיובתא" כתב עורך הגמרא הראשון. נכון, יש כאן חידוש : יש כמה עורכי גמרא. הראשון הוא רב אשי ורבינא [הראשונים]. את ה"והלכתא" כתב עורך הגמרא השני כנראה הסבוראים, והם מסבירים כיצד דבריהם מתיישבים עם ה"תיובתא..." - על סמך הדיוק מפשט המשנה שעדיף על פני הקושיה מהברייתא [ראה "שוטנשטיין", הערה 8, וב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רסו].
15.
יוצא, שכל הסוגיה מציגה הוכחות וקושיות שונות ממשניות ומברייתות לכל אחד מהצדדים, ועורכי הגמרא שיבצו וסידרו את כל מהלך הסוגיה עד שהגיעו למסקנה הסופית.
16.
הערה נוספת: ה"תיובתא דרב פפא תיובתא" נקבעה כהכרעה נקודתית, דהיינו שהקושיה מהברייתא היא מוחלטת ולא ניתן ליישבה [כפי דברי המהרש"ל למשמעות הביטוי "תיובתא"]. ואילו ה"והלכתא" נקבעה לאור מכלול הסוגיות בש"ס [כלל הש"ס] - הלכה למעשה - ומתאים לסבוראים ו/או לגאונים.
17.
להלכה נקבע באמת כרב פפא:
רמב"ם הלכות שבת פרק טז הלכה טז:
כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה על העומד אינה מחיצה, אבל אם היה פרוץ כעומד הרי זו מותרת, ובלבד שלא יהיה באותן הפרצות פרצה שהיא יתר על עשר אמות, אבל עשר אמות הרי היא כפתח, ואם היה לפרצה זו צורת פתח אף על פי שיש בה יותר מעשר אינה מפסדת המחיצה, והוא שלא יהא הפרוץ מרובה על העומד.
18.
מגיד משנה הלכות שבת פרק טז הלכה טז:
[טז] כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה וכו'. פ"ק (שם ט"ו.) משנה שיירא שחנתה בבקעה הקיפוה כלים בהמה מטלטלין בתוכה ובלבד שיהא גדר גבוה עשרה טפחים ולא יהיו פרצות יתרות על הבנין כל פרצה שהיא כעשר אמות מותרת מפני שהיא כפתח יתר מכן אסור. ובגמרא (דף ט"ז:) הלכתא פרוץ כעומד מותר:
