הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטויים: "עירוב ברשות הרבים"; "כאן ולא סבירא ליה"; רבי יהודה וחכמים - כמי הלכה; רבי יוחנן ורבי אלעזר - כמי הלכה
עירובין כב ע"א
משנה. רבי יהודה אומר: אם היה דרך רשות הרבים מפסקתן - יסלקנה לצדדין. וחכמים אומרים: אינו צריך.
גמרא. רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: כאן הודיעך כוחן של מחיצות. כאן - וסבירא ליה! והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ירושלים אילמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים! - אלא: כאן ולא סבירא ליה.
1.
באופן עקרוני סוגיה זו מהווה בסיס לשאלה אם אפשר בימינו להפוך את רשות הרבים לרשות היחיד על ידי עירוב. [ראה בפרשנים ב"לקוט ביאורים" בהרחבה].
2.
לשיטה הראשונה - חכמים - [המקילה], שניתן לערב את רשות הרבים נקרא "שיטה א"
לשיטה השניה - רבי יהודה - [המחמירה] שלא ניתן לערב את רשות הרבים נקרא "שיטה ב"
3.
נעסוק רק בפן אחד שמובא בפרשנים:
בפשטות יש מחלוקת במשנה: רבי יהודה סובר שאי אפשר לערב את רשות הרבים עצמה וחכמים מאפשרים.
4.
בפשטות, הלכה צריכה להיות כחכמים נגד רבי יהודה.
5.
משנתנו ייחודית בכך, שהיא פותחת בביטוי "רבי יהודה אומר". פתיחה כזאת - 6 מופעים במשניות שבגמרא [לא נספרו משניות שאין עליהן גמרא בבלית, ולא בשאר ספרות התנאים]. בכל המופעים מדובר ש"חכמים" חולקים על רבי יהודה.
6.
בפשטות, הלכה צריכה להיות כחכמים, וממילא כשיטה א המקילה, שאם יש עירוב [השאלה בסוגיה היא על איזה עירוב מדובר? לחי / מחיצות / חומות] אזי גם אם היא רשות הרבים לא מתבטל העירוב.
7.
ויש לשאול: אם רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, היה כותב את דברי חכמים ברישא בלי להזכיר את הביטוי "חכמים" אלא כ"תנא קמא", ואחר כך היה מזכיר את דברי רבי יהודה שבא לחלוק על תנא קמא, הרי בדרך כלל גם אז היינו פוסקים כ"תנא קמא" [על פי הכלל הכללי שמקובל אצל רוב הפרשנים שהלכה כתנא קמא נגד תנא יחיד שחולק].
8.
אולי ההסבר הוא, שדברי חכמים הם רק בדיעבד ולכן נשנו בסיפא של המשנה אחרי הדין של "לכתחילה" של רבי יהודה.
9.
ואולי יותר פשוט לומר, ש"חכמים" בסוגייתנו הם באמת קבוצת חכמים רבים ולא דעת יחיד שרבי יהודה הנשיא "סתם" כמותה ושנאה בלשון "חכמים".
9.1
ובכל מקרה יש גם לבדוק האם סדר הזכרת שמות התנאים במשנה תלוי במשמעות של תוכן דבריהם, כדי להבין מי אמר את דבריו כמוסבים על דברי חברו.
10.
מהגמרא משמע לכאורה [לפי ה"פשט"] שרבי יוחנן פוסק כרבי יהודה, ורבי אלעזר - תלמידו של רבי יוחנן - [מסוגיה קודמת] פוסק כחכמים. מכיון, שבדרך כלל הלכה כרבי יוחנן נגד רבי אלעזר, יוצא, שהלכה כרבי יהודה - שרבי יוחנן פוסק כמותו - וממילא, כשיטה ב המחמירה [שיטת הרשב"א ועוד ראשונים]!
11.
ויש אומרים שהלכה כרבי אלעזר שפסק כחכמים - שיטה א המקילה.
12.
רמב"ם הלכות שבת פרק יז הלכה לג:
הזורק מרה"ר לבין הפסין חייב הואיל ויש בכל זוית וזוית מחיצה גמורה שיש בה גובה עשרה ויותר מארבעה על ארבעה והרי הרבוע ניכר ונראה ונעשה כל שביניהם רה"י, ואפילו היו בבקעה ואין שם ביניהם באר שהרי בכל רוח ורוח פס מכאן ופס מכאן, ואפילו היו רבים בוקעין ועוברין בין הפסין לא בטלו ט המחיצות והרי הן כחצר שהרבים בוקעין בה והזורק לתוכן חייב, ומותר להשקות הבהמה ביניהן אם היה ביניהן באר.
13.
מגיד משנה הלכות שבת פרק יז הלכה לג:
ומותר להשקות הבהמה ביניהן אם היה ביניהן באר וכו'. שם (כ"ב) במשנה רבי יהודה אומר אם היתה דרך הרבים מפסקת יסלקנה לצדדין וחכ"א אינו צריך. ובגמרא ר"י ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו כאן הודיעך כחן של מחיצות דלא אתו רבים ומבטלי להו ואמרי שם דר"י אמר כאן ולא ס"ל דאיהו בעי דלתות ננעלות בלילה
אבל רבי אלעזר ס"ל הכי ורבינו פסק כמותו:
הרמב"ם פוסק כרבי אלעזר שפסק כחכמים ולא כרבי יוחנן שפסק כרבי יהודה. נראה לכאורה שהרמב"ם פוסק כדיעה המקילה בעירוב רשות הרבים!
14.
יש אומרים ששתי השיטות מוזכרות בשולחן ערוך:
15.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שסד סעיף ב:
(ה) ב רשות הרבים עצמה אינה ניתרת (ו) אלא בדלתות, * והוא (ז) שננעלות בלילה. (ח) ויש אומרים אף על פי שאין ננעלות אבל צריך שיהיו ראויות לינעל, שאם היו משוקעות בעפר מפנה אותן ומתקנן שיהיו ראויות לינעל. * ואחר שעשה לה תיקון דלתות חשובה כולה כחצר אחד ואין מבואותיה צריכין תיקון.
נראה שמשמעות השולחן ערוך היא דווקא כדעה המחמירה, מכיון שרק "דלתות" הופכות רשות רבים לרשות יחיד, ושתי הדעות בשולחן ערוך חלוקות רק באיזה "דלתות" מדובר, בנעולות או די בכך שתהיינה ראויות להינעל [ראה בהמשך - ב"ביאור הלכה"]!
16.
משנה ברורה סימן שסד ס"ק ח:
(ח) וי"א וכו' - מדהעתיק המחבר דעה ראשונה בסתמא ודעה השניה בשם י"א משמע דדעתו [ט] כדעה הראשונה ["לשון ראשון"]. והנה מדברי השו"ע מוכח דאין מערבין ר"ה כ"א בדלתות.
ובעיירות שלנו שמנהג העולם לתקן ע"י צורת הפתח אף שרחובותיה רחבין הרבה ומפולשין משער לשער וגם פעמים רבות הולך דרך המלך תוך העיר ומדינא הוי ר"ה גמור עי"ז וכדלעיל בסימן שמ"ה וע"כ דסומכין על הי"א שבסימן שמ"ה דר"ה לא הוי אא"כ ששים רבוא בוקעין בו וזה אין מצוי [פמ"ג] אמנם באמת הרבה ראשונים חולקין על הי"א הנ"ל כמו שכתבנו שם בסימן שמ"ה וע"כ אף דאין למחות לאחרים הנוהגין להקל ע"י צורת הפתח שכן נהגו מעולם ע"פ דעת הפוסקים המקילין בזה מ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו שלא לטלטל ע"י צורת הפתח לבד ועיין בביאור הלכה:
17.
וביתר פירוט:
ביאור הלכה סימן שסד סעיף ב ד"ה * ואחר שעשה
* ואחר שעשה לה וכו' - הנה מבואר בסעיף זה דבר"ה בעי דלתות לכו"ע ולדעה קמייתא צריך לנעול ואי לא"ה אסור לטלטל מדאורייתא ולדעה בתרייתא די בראויות לנעול
וא"כ קשה על מנהג העולם שמסתפקין בצוה"פ בר"ה שהוא רחב י"ו אמה ומפולש משער לשער ולסמוך על שיטה דלדידן לית לן ר"ה ג"כ קשה מאוד דבאמת רוב ראשונים סוברין דגם בדידן איכא ר"ה עיין במשכנ"י שהאריך בזה וא"כ קשה לסמוך ע"ז באיסור סקילה
והנכון דסומכין על שיטת הרמב"ם דפסק כר"א דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא ולדידיה בודאי מן התורה סגי בצוה"פ ולא נשאר לנו כ"א איסור דרבנן דיש גם לר"א בלא דלתות וכדמוכח מהרמב"ם ובזה אפשר דיש לסמוך אדעה דאין ר"ה אלא בששים ריבוא ולא הוי אלא כרמלית ולהכי סגי בצורת הפתח
ומ"מ לאו דרך כבושה היא דרוב הפוסקים העתיקו כר' יוחנן דבלא דלתות נעולות יש חיוב חטאת וגם קולא זו דאין ר"ה בלא ששים ריבוא הרבה ראשונים פליגי עלה וע"כ אף דאין למחות ביד העולם שנהגו להקל אבל בעל נפש יחמיר לעצמו כי יש בזה גררא דחיוב חטאת וכ"כ בספר בית מאיר עי"ש:
מכל הנ"ל רואים שה"משנה ברורה" גם קובע שהרמב"ם מכריע בסוגייתנו כרבי אלעזר שפסק כחכמים במשנתנו.
18.
הערה: כיצד באמת פוסקים כרבי אלעזר נגד רבי יוחנן שהיה רבו?
19.
הסבר: יתכן שהכלל של אין הלכה כתלמיד נגד רבו תקף רק כשהם חלוקים בדעת עצמם ["אליבא דנפשייהו"], ואילו כאן הם חלוקים כמי להכריע במשנתנו, ובזה רשאי תלמיד לחלוק על רבו, ואולי בגלל תוספת הכלל של "הלכה כבתראי" [גם בתקופה שלפני אביי ורבא].
20.
ואולי אפשר לומר, שהפוסקים [רמב"ם] מתייחסים למחלוקת התנאים, ופוסקים לפי כללי הפסיקה בין אותם תנאים, וממילא, כחכמים נגד רבי יהודה] מבלי להתייחס לדרך שפסקו האמוראים במחלוקת התנאים. אבל הסבר זה סותר את כל הכללים הידועים לנו! אלא אם כן נוסיף לכך דבר חדש כמובא ב"ילקוט ביאורים", בעמוד קמב: שבירושלמי מובא, שרבי יוחנן אומר שמוחלפת השיטה במשנתנו. זאת אומרת, שרבי יוחנן באמת פוסק כרבי יהודה במשנתנו, רבי יהודה במשנתנו באמת אמר את מה שכתוב בדעת חכמים, וממילא הכל מיושב: רבי יוחנן - שהלכה כמותו נגד רבי אלעזר - פוסק כחכמים, שהלכה כמותם נגד רבי יהודה. אלא שחכמים באמת אמרו שניתן לערב את רשות הרבים, כדעה המקילה, וכדעת הרמב"ם!
20.1
והיותר מעניין הוא, שלפי זה מובן סגנון הגמרא "אלא: כאן ולא סבירא ליה" זאת אומרת שרבי יוחנן לא סובר את גירסת המשנה אלא טוען ש"מוחלפת השיטה". מכאן נלמד ששיטתו של רבי יוחנן היתה בהעמדת גירסת המשנה על דיוקה.
