ולא אעבור על דעת חבירי
עירובין כא ע"ב
"תנו רבנן: מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין... אמר לו: תן לי מים שאטול ידי. אמר לו: לשתות אין מגיעין ליטול ידיך מגיעין? אמר לו: מה אעשה שחייבים עליהן מיתה, מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבירי. אמרו: לא טעם כלום עד שהביא לו מים ונטל ידיו".
וכתב תוספות: "מוטב אמות מיתת עצמי - אף על גב דבפרק קמא (דף יז.) אמר ארבעה דברים פטורין במחנה רחיצת ידים וכל שכן במקום סכנה, מחמיר על עצמו היה".
וקשה, אם רבי עקיבא רק מחמיר על עצמו היה, כיצד אמר: "שחייבים עליהן מיתה", וכי הנמנע מעשות חומרה שאינו חייב בה חייב מיתה?!
עוד קשה, למה אומר רבי עקיבא "ולא אעבור על דעת חֲבֵירַי", וכי אין זו גם דעתו?!
ואין לומר שהיתה זו גם דעתו אלא שהזכיר בענוותנותו רק את חבריו. שכן משמעות הביטוי "דעת חבירי" שהוא חולק בדבר. בכמה מקומות מוזכר לשון "שעברתי על דברי חברי" והתנא שם עשה כדעת עצמו. (תוספתא מסכת שבת יב הלכה יב; מסכת שבת דף קיח ע"ב ומאירי שם; מסכת בבא קמא דף פ ע"א ושיטה מקובצת שם בשם גאון).
אלא ששתי קושיות אלו מיישבות אחת את רעותה. סתם משנה דלעיל בדף יז ע"א "ארבעה דברים פטרו במחנה: מביאין עצים מכל מקום ופטורין מרחיצת ידים", היא דעת רבי מאיר ואליבא דרבי עקיבא (כמו שאמרו במסכת סנהדרין דף פו ע"א). אבל על דברי משנה זו הביאה הגמרא שם את דברי התוספתא: "תנו רבנן: מחנה היוצאת למלחמת הרשות - מותרין בגזל עצים יבשים. רבי יהודה בן תימא אומר: אף חונין בכל מקום, ובמקום שנהרגו שם נקברין". לא רבי יהודה בן תימא (נ"א בתירא), ולא תנא קמא שלו הזכירו נטילת ידים, לא פה ולא במקום אחר בתוספתא, וסוברים שאין חילוק בין מחנה לשאר מקומות. וחומרתו של רבי עקיבא היתה רק בכך שעשה כשיטתם.
