גזירה לגזירה
עירובין כד ע"ב - כה ע"א
"אמר ליה רבא: יאמרו לחי מועיל לשביל של כרמים דעלמא".
"מאן דאסר - זימנין דהוי בה דיורין, ואתי לטלטולי".
קשה, למה חששו רבא וכן רב אחא או רבינא שמא יטעו ויתירו שביל של כרמים ומבוי? הרי דינם של אלו הוא כשל כרמלית האסורה רק משום גזירה דרבנן, והכלל ידוע כלשון הירושלמי במסכת תרומות פרק ט הלכה א: "אין גזירה לגזירה".
ונראה שבגזירה כזו כשרגלים לדבר שרגילים לטעות, אין בזה חשש בלבד אלא כקרוב לודאי. שכן מצינו שהיו רגילים לגזור כאשר כבר ראו שהיו נכשלים בפועל, כגון במסכת שבת דף מ ע"א:
"ומשרבו עוברי עבירה התחילו לאסור... מאי עוברי עבירה? - דאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: בתחילה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת, התחילו הבלנים להחם בשבת ואומרים: מערב שבת הוחמו, אסרו את החמין והתירו את הזיעה. ועדיין היו רוחצין בחמין, ואומרים מזיעין אנחנו - אסרו להן את הזיעה, והתירו חמי טבריה. ועדיין היו רוחצין בחמי האור, ואומרים בחמי טבריה רחצנו - אסרו להן חמי טבריה".
הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ (קהלת ב, יד). "איזהו חכם - הרואה את הנולד" (מסכת תמיד דף לב ע"א). כאשר יש לחכם אומדנא שיטעו, אסור לו להעלים עיניו.
ולא מדובר בחשש לטעות של עמי הארץ בלבד. כיום, כאשר מסתפק מורה ההוראה בדין הוא לומד ומחפש את ההלכה בספרים. אולם בדורות טרם שניתנה תורה שבעל פה להכתב היו למידים ומדייקים מכל מעשה של חכמי דורות הקודמים, כמו שמצינו במקומות רבים. ומצוי שמסיקה הגמרא שהלימוד מהמעשה לא היה נכון, משום שאותו מעשה שָׁאנִי מטעם כלשהו.
כגון במסכת ברכות דף יא ע"ב: "כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר: הא דרבי זריקא לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר... ואי מכללא מאי?", ופירש רש"י: "וכי אמר ליה מכללא, מאי גריעותא איכא, דאמר לאו בפירוש אתמר, הא שפיר מצי למשמע מכללא... ומשנינן: ליכא למשמע מהכא, דילמא לעולם אימא לך...".
במסכת שבת דף קמו ע"ב: "והא דרב לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר... ולא היא...".
מסכת כתובות דף פ ע"ב: "אמר רב פפא: הא דיהודה מר בר מרימר - לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר... ולא היא...".
מסכת בבא קמא דף כ ע"ב: "אמר רב פפא: הא דרבי אבהו לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר... ולא היא...".
מסכת בבא מציעא דף לו ע"א: "אמר רב חסדא: הא דרב לאו בפירוש אתמר, אלא מכללא... מאן דחזא סבר... ולא היא".
מסכת בבא בתרא דף מ ע"ב: "אמר רב פפא: הא דרבא, לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר... ולא היא...".
מסכת בבא בתרא דף קנה ע"ב: "והא דרבא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר... ולא היא...".
מסכת חולין דף צד ע"א: "והא דשמואל, לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר... וכי מכללא מאי?...".
מסכת חולין דף צה ע"א: "והא דרב, לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר... וכי מכללא מאי?... תדע...".
מסכת חולין דף קיא ע"ב: "והא דרב, לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר... ולא היא, שאני התם...".
במקומות נוספים מצינו שגזרו אמוראים כביכול כעין גזירה לגזירה, כאמור לעיל:
במסכת סוטה דף מט ע"ב:
"ועל האירוס. מאי אירוס? אמר רבי אלעזר: טבלא דחד פומא. רבה בר רב הונא עבד ליה לבריה טנבורא, אתא אבוה תבריה, אמר ליה: מיחלף בטבלא דחד פומא".
קשה, מנין לרב הונא לאסור טנבורא, הרי במשנה הוזכר רק אירוס. וגם לכשתמצי לומר שהיה זה בזמן גזירת רב יצחק בר ביסנא בזמן מות רב במסכת שבת דף קי ע"א, ודאי שלא תיקן אלא כבגזירה שבזמן החורבן. ואין לומר שרב הונא גזר גזירה חדשה, שהרי אין גוזרין גזירה לגזירה.
אלא מכאן, שכל גזירה כוללת כחדא גזירה כל דבר שעלול לבטלה משום מיחלף.
במסכת נדרים דף ס ע"א:
"מתני'. קונם יין שאני טועם היום - אינו אסור אלא עד שתחשך...
גמ'. קונם יין שאני טועם כו'. אמר רבי ירמיה: לכשתחשך צריך שאלה לחכם. מאי טעמא? אמר רב יוסף: גזירה היום משום יום אחד. א"ל: אי הכי, ליגזור ביום א' משום היום! א"ל: היום ביום אחד מיחלף, יום אחד בהיום לא מיחלף ".
לא שגזר רבי ירמיה גזירה חדשה שלא נזכרה בדברי תנאים, אלא דקים ליה שצריך ליזהר בכל מקום שקיים חשש של מיחלף.
