הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטויים: "לישנא קמא"; "סתמא דגמרא"; "הלכה כמיקל בעירובין"; "תנאים ואמוראים"
עירובין כה ע"א
קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ובא למעטו, מיעטו באילנות - לא הוי מיעוט, בנה בו עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה - הוי מיעוט. פחות משלושה - לא הוי מיעוט. משלושה ועד ארבעה,
רבה אמר: הוי מיעוט, ורבא אמר: לא הוי מיעוט.
רבה אמר: הוי מיעוט - דהא נפיק ליה מתורת לבוד.
רבא אמר: לא הוי מיעוט - כיון דלא הוי מקום ארבעה - לא חשיב.
הרחיק מן הכותל ארבעה ועשה מחיצה - הועיל, פחות משלושה - לא הועיל. משלושה ועד ארבעה,
רבה אמר: הועיל,
רבא אמר: אינו מועיל.
רבה אמר: הועיל - דהא נפיק ליה מתורת לבוד,
רבא אמר: אינו מועיל, כיון דלא הוי מקום ארבעה - לא חשיב.
רב שימי מתני לקולא: טח בו טיט ויכול לעמוד בפני עצמו - הוי מיעוט. אינו יכול לעמוד בפני עצמו,
רבה אמר: הוי מיעוט, רבא אמר: לא הוי מיעוט.
רבה אמר: הוי מיעוט השתא מיהא קאי.
רבא אמר: לא הוי מיעוט, כיון דלא יכול למיקם בפני עצמו - לא כלום הוא. הרחיק מן התל ארבעה ועשה מחיצה - הועיל.
1.
הפרשנים דנים בהרחבה במחלוקות השונות בסוגיה זו ונחלקו כמי לפסוק.
2.
נתייחס לכמה כללי פסיקה עקרוניים שמוזכרים בפרשנים ופוסקים:
3.
רמב"ם הלכות שבת פרק טז הלכה ח:
היה יתר מבית סאתים ובא למעטו באילנות אינו מיעוט, ז בנה בו עמוד בצד הכותל גבוה עשרה ורחב שלשה או יתר הרי זה מיעוט, פחות משלשה אינו מיעוט שכל פחות משלשה כלבוד דמי, וכן אם הרחיק מן הכותל שלשה ועשה מחיצה מיעט, פחות משלשה לא עשה כלום.
4.
הגהות מיימוניות הלכות שבת פרק טז הלכה ח:
[ז] מג' ועד ד' רבה אמר הוי מיעוט רבא אמר לא הוי מיעוט הרחיק מן הכותל כו' מג' ועד ד' רבה אמר הועיל רבא אמר לא הועיל. רב שימי בר אשי מתני לה לקולא פי' מג' ועד ד' נמי הועיל ולא פליג אלא בפחות מג'
והכא פסיק כרב שימי וכרבה לגבי רבא.
4.1
ממשע לכאורה, שכשיש שני לשונות בגמרא הרמב"ם פוסק כלשון שני ["לישנא בתרא"]
4.2
הלכה כרבה נגד רבא – כי אין הלכה כתלמיד נגד רבו [רבה היה רבו של רבא]
5.
המשך דבריו:
א"נ נוכל לפרש כלישנא קמא שהוא סתמא דתלמודא
ופסיק הילכתא כרבה מטעמא דכל המיקל בעירובין הלכה כמוהו
וכ"נ עיקר דעתו מדפסק ג"כ כרבה בההיא דטיט.
5.1
יש אפשרות שהרמב"ם מכריע כלישנא קמא ["לשון ראשון"] שהוא "סתמא דתלמודא". כוונתו היא, שאמנם אם את הלשון הראשון היה אומר אמורא ספציפי [בשמו] אזי הלכה היתה כ"לשון שני" [="לשון אחרון"], אבל אם השיטה הראשונה היא של "סתמא דתלמודא" [="סתמא דגמרא" / "עורך הגמרא"] אזי הלכה היא כלשון ראשון [="לישנא קמא"].
5.2
הלכה כרבה לפי הכלל, שבעירובין הלכה כמיקל, ורבה בסוגייתנו מיקל לעומת רבא.
5.2.1
לכאורה משמע מדבריו שכעיקרון הלכה צריכה להיות כרבא נגד רבה רבו [אולי כי "הלכה כבתראי" גם כשמדובר בתלמיד נגד רבו]. ובסוגייתנו הלכה כרבה "רק" מפני שהוא המיקל.
5.3
והוא מנמק נימוק נוסף לפסיקה כרבה, מפני שגם במקרה נוסף בגמרא - טיט - הרמב"ם פוסק כרבה. לא ברור האם נימוק זה מסכים או מתנגד לאחד מהכללים הקודמים.
6.
המשך דבריו:
אמנם מהר"ם פסק כלישנא קמא והילכתא כרבא דלא אמר הלכה כדברי המיקל בעירובין בפלוגתא דאמוראי
6.1
יש מי שפוסק כלישנא קמא [="לשון ראשון"]. הוא לא מסביר את הסיבה לכך.
6.2
אותה דעה פוסקת הלכה כרבא נגד רבה. כנראה שהוא מתכוון לכך שלפי שיטה זו הלכה כרבא נגד רבה באופן עקרוני [אולי בגלל הכלל של הלכה כבתראי שחל אפילו כשמדובר בתלמיד נגד רבו], אלא שהיה שיקול אחר שיכריע דווקא לטובת רבה והוא, שיש כלל, שבעירובין הכלל הוא שהלכה היא כדעה המקילה, ורבה הוא שמיקל בסוגייתנו.
6.2.1
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף מו עמוד א
דאמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כדברי המיקל בעירוב.
"רבי יהושע בן לוי" - דור ראשון תלמידו של רבי ורבו של רבי יוחנן. ולכן נראה שאת הכלל הזה הוא שמע כבר מרבי יהודה הנשיא. ויש לדון שם בסוגיה מהו מקומו של כלל זה ביחס לשאר כללי הפסיקה בין תנאים ובין אמוראים.
7.
והוא מסביר, שכלל זה חל רק במחלוקת בין תנאים ולא במחלוקת בין אמוראים כבסוגייתנו, ולכן נשאר ההסבר שהלכה כרבא המחמיר.
8.
המשך דבריו:
ועוד דדילמא לא אמר הכי אלא בעירוב ולא במחיצות.
סיבה נוספת שהכלל "הלכה כמיקל בעירובין" לא חל בסוגייתנו כי כלל זה מדבר רק על מחלוקות בקשר לעירוב ולא כשמדובר במחיצות [שבאות לקבוע את גודל השטח – הקרפף].
9.
המשך דבריו:
ומ"מ שוב כתב במקום אחר בשם ר"ח דאפילו בהני אמר הלכה כדברי המיקל בעירובין אפילו בפלוגתא דאמוראי כדאיתא בהג"ה דלעיל וכן משמע בתוס' דס"ל הלכה כדברי המיקל בעירובין אפילו בפלוגתא דאמוראי שפסקו גבי ההוא פונדק דאתא נכרי בשבת פרק הדר הלכה כר"י אף על גב דשמואל פליג עליה,
חדא דשמואל ור"י הלכה כר"י ועוד דהלכה כדברי המיקל בעירובין ואין נראה למורי שי':
הוא מביא שיטה אחרת [רבנו חננאל] שפוסקת שהכלל של הלכה כמיקל בעירובין חל גם במחיצות וגם במחלוקות אמוראים.
10.
ראה על כל הנ"ל ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קפה ובהערות שם.
11.
הערה: נראה לומר שהמחלוקת האם הכלל של הלכה כמיקל בעירובין תקף גם כשהמחלוקת היא בין אמוראים תלויה בשאלה מי קבע את הכלל הזה.
בפשטות [כפי שהובא לעיל] הוא נקבע על ידי ריב"ל, ומשמע שנקבע על ידי "רבי" [שהיה רבו של ריב"ל], וממילא, יכול לחול רק על מחלוקות תנאים, ואילו הדעה השניה תטען, שכלל זה נקבע גם על ידי "עורך הגמרא" וממילא חל גם על מחלוקות שבין אמוראים.
