כי הוה חליש
עירובין כח ע"ב
"רבי זירא כי הוה חליש מגרסיה הוה אזיל ויתיב אפיתחא דרב יהודה בר אמי, אמר: כי נפקי ועיילי רבנן - איקום מקמייהו ואקבל בהו אגרא.
נפק אתא ינוקא דבי רב, אמר ליה: מאי אגמרך רבך? אמר ליה: ... אמר ליה: אדרבה, איפכא מסתברא... והלכתא כינוקא דבי רב. מאי טעמא? ... ומאי דקאמרת האי מארעא קא רבי והאי מאוירא קא רבי - לא היא... ".
לשם מה הפתיחה אודות כוונתו של רבי זירא אם לבסוף לא סופר שאכן עמד בפני הלומדים, אלא מתואר מעשה בענין שונה לגמרי?
הכיצד אין הלכה כדעת רבי זירא אלא כמסירתו של תינוק של בית רבו?
אלא שהמעשה אכן מתאר כיצד ביצע רבי זירא בדיוק את מה שחפץ לעשות.
למרות שרבי זירא היה מגדולי חכמי הדור הוא לא המתין שיקרהו כמו שקרה לרבי ירמיה בסוף עמוד זה, שיצא לקירייתא – לכפרים שאינם בני תורה על מנת ללמדם, והם שאלוהו על דבר שלא ידע להשיב. הוא גם לא הכריז כרבא בעמוד הבא "הריני כבן עזאי בשוקי טבריא", 'והריני מזומן להשיב בחריפות לכל מי שישאלני', ולבסוף ענה שלא כפי הדין. השם רבא הוא קיצור של רב אבא, אבל משמעותו גם 'הגדול'. לעומת זה השם זירא הוא קיצור של זעירא, כלומר 'הזעיר', 'הקטן'. וראה עוד בקישור זה. ברגע שחש רבי זעירא שאין כוחו כקדם, לא חלשה דעתו, והוא שינס את מתניו בעוז וענוה, ואמר, אם אין בכוחי ללמוד וללמד ולחדש בעצמי, לכל הפחות אפרגן לאחרים, אכבדם, ואסייע להם בהרבצת התורה.
וכך היה, ההלכה נקבעה אמנם כמסירתו של אותו תינוק, כי למסקנת הגמרא סברת דינו נתיישבה יפה. ואילו רבי זירא, משום חולשתו סברתו לא נתיישבה יפה, אלא עמדה והלכה לה. אבל נצרכה היא ונשתמרה בסוגיית הגמרא, למען ילמדו ממנה דעת לדורות.
