הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטוי: "קשיין אהדדי"

עירובין  מד ע"א

איתיביה רב נחמן בר יצחק לרבא: נפל דופנה - לא יעמיד בה אדם בהמה וכלים, ולא יזקוף את המטה לפרוס עליה סדין - לפי שאין עושין אהל עראי בתחילה ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. – 
אמר ליה: את אמרת לי מהא, ואנא אמינא לך מהא: עושה אדם את חבירו דופן כדי שיאכל וישתה וישן, ויזקוף את המטה, ויפרוס עליה סדין כדי שלא תפול חמה על המת ועל האוכלין. 
קשיין אהדדי! – 
לא קשיא; הא - רבי אליעזר, הא - רבנן. 
דתנן: פקק החלון, רבי אליעזר אומר: בזמן שקשור ותלוי - פוקקין בו, ואם לאו - אין פוקקין בו. וחכמים אומרים: בין כך ובין כך פוקקין בו. - והא איתמר עלה, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הכל מודים שאין עושין אהל עראי בתחילה ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. לא נחלקו אלא להוסיף, שרבי אליעזר אומר: אין מוסיפין ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. וחכמים אומרים: מוסיפין בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב! – 
אלא, לא קשיא; הא - כרבי מאיר, הא - כרבי יהודה. דתניא: עשאה לבהמה דופן לסוכה - רבי מאיר פוסל, ורבי יהודה מכשיר. רבי מאיר דקא פסיל התם - אלמא: לא מחיצה היא, הכא שרי - דלאו מידי קא עביד. ורבי יהודה דקא מכשיר התם - אלמא: מחיצה היא: הכא אסר. - ותיסברא? אימר דשמעת ליה לרבי מאיר בהמה, אדם וכלים מי שמעת ליה? ותו, רבי מאיר אליבא דמאן? אי אליבא דרבי אליעזר - להוסיף נמי אסר! אלא אליבא דרבנן - אימר דאמרי רבנן להוסיף, לכתחילה מי אמור? 
אלא: הא והא רבנן, וכלים אכלים לא קשיא; הא - בדופן שלישית, הא - בדופן רביעית. דיקא נמי, דקתני נפל דופנה, שמע מינה.
 
 

1.
נראה קושי מרכזי במהלך הסוגיה לעיל בכך שיש שתי ברייתות שנראות כסותרות זו את זו, והגמרא הביאה את אחת הברייתות להוכחת דברי רבא ואת האחת האחרת להוכחת דברי רב נחמן. ומדוע הגמרא לא הקשתה מייד "ורמינהו" על הסתירה בין שתי הברייתות.

2.
ויותר קשה, הרי יש פעמים רבות בש"ס שהגמרא מביאה ברייתא להוכחת כל אחד מבעלי המחלוקת [בלשון "תניא כוותיה ד... ותניא כוותיה ד..."], ושם הגמרא לא אומרת "קשיין אהדדי"!

3.
ולכן נראה יותר לומר שהביטוי "קשיין אהדדי" איננו משל הגמרא ["סתמא דגמרא" / "עורך הגמרא"] אלא של דברי רבא עצמו [ראה "מתיבתא", הערה ט] והוא מוזכר תוך כדי מהלך הדיון בגמרא ולא בפתיחת סוגיה.

4.
כמו כן נראה לומר, שברייתא אחת היתה ידועה לרב נחמן בר יצחק, ושתיהן יחד היו ידועות לרבא ולכן רבא עצמו הקשה על הסתירה ביניהן.