מחיצת כלים בבלי דעת
עירובין מד ע"א - ע"ב
"כלים אכלים לא קשיא; הא - בדופן שלישית, הא - בדופן רביעית...
אדם אאדם נמי לא קשיא; כאן - לדעת, כאן - שלא מדעת".
פירש רש"י: "אלא אדם אאדם קשיא - דבשלמא מטה אמטה איכא לתרוצא כדקאמרת, דהא דתני ויזקוף את המטה - בדופן רביעית קאמר, דהא קתני שלא תפול חמה על המת ועל האוכלין, אלמא: לאו לאכשורי סוכה אתי, אלא אדם, הא קתני כדי שיאכל וישתה וישן אלמא למיפק ביה חובת סוכה...
שלא לדעת - מותר, דמשום עשיית אהל ליכא למימר, דאין דרך בנין בכך, אבל כלי - דרך בנין בכך הוא, הלכך דופן שלישית אסור".
פירוש דברי רש"י: הניחא החילוק בכלים, שלא נאסרה משום תיקון מנא אלא יצירת דופן עראי שיש בה יצירה חדשה, וזה כשיש בה תועלת הלכתית. אבל באדם נצרכה הגמרא לבאר חילוק נוסף שהרי מצינו שהותרה בו גם חציצה המועלת להתיר. ונתקשה רש"י למה היתירו באדם יותר מבכלים, ותירץ שעיקר הקולא באדם היא משום שאין דרך בנין בו. אם כן האיסור בדעת הוא רק מחשש שיזלזלו באיסור שבת, כך הביא המשנה ברורה.
לפי דברי רש"י אם יצר מחיצה המועלת בכלי בבלי דעת, אסור.
עוד אפשר לבאר באופן אחר, מבלי לחדש קולא – במחיצת בני אדם, וחומרא – שמא יזלזלו. שטעם היתר תיקון מנא בבלי דעת הוא כללי, שכיון שנעשתה המחיצה בהיתר משום אינו מתכוין, הוי כהקיפוה נכרים מחיצה בשבת שמהלך אלפים אמה כדברי רב נחמן אמר שמואל לעיל בדף מב ע"א. ובדוקא נקט שמואל נכרים – לאפוקי ישראל שעשו באיסור, דקנסינן להו. אבל אם עשו בהיתר הרי הם כנכרים. ושמואל הוא גם מאלו שאסרו מחיצה של בני אדם כאן בדף מב ע"ב, דנגדינהו להנהו בני גננא דאעילו מייא במחיצה של בני אדם. והגמרא לא עסקה בדין יצירת מחיצה המועלת בבלי דעת בכלי, משום שאינו מצוי. שהניחא אדם – ניתן לומר לו שיעמוד והוא אינו יודע לשם מה, אבל כלים אין להם דעת, והאיסור תלוי במי שמניח אותם ובדעתו, והוא הרי מניחם לצורך מחיצה. אבל אמנם אם יאמרו לאדם לזקוף את הכלי והוא לא נתכוין ליצור בכך מחיצה המתרת, הכי נמי דשרי להשתמש בה.
