ארעא דרבנן
קידושין נט ע"א
"רב גידל הוה מהפיך בההיא ארעא, אזל רבי אבא זבנהּ. אזל רב גידל קבליה לרבי זירא, אזל רבי זירא וקבליה לרב יצחק נפחא, אמר ליה: המתן עד שיעלה אצלנו לרגל.
כי סליק, אשכחיה, אמר ליה: עני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו, מאי? אמר ליה: נקרא רשע. ואלא מר מאי טעמא עבד הכי? אמר ליה: לא הוה ידענא. השתא נמי ניתבה ניהליה מר! אמר ליה: זבוני לא מזבנינא לה, דארעא קמייתא היא ולא מסמנא מילתא, אי בעי במתנה נישקליה.
רב גידל לא נחית לה, דכתיב: ושונא מתנות יחיה.
רבי אבא לא נחית לה, משום דהפיך בה רב גידל.
לא מר נחית לה, ולא מר נחית לה, ומיתקריא ארעא דרבנן".
מדוע לא חסו אותם חכמים על ההפסד שנגרם מעזיבת הקרקע, והרי צדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם (חולין דף צא ע"א), וכי לא יכלו אותם חכמים לפשר בינם לבין עצמם, או לייפות זה את כוחו של זה? הרי אִם אֵין קֶמַח אֵין תּוֹרָה (אבות ג, יז) וקרקע זו נחוצה לסייע ביד לומדי התורה באשר הם!
ואפשר שמשום כך פירש רש"י: "ארעא דרבנן - הפקר לתלמידים", כלומר שרבנן כאן אינם רב גידל ורבי אבא, אלא תלמידי הישיבה, והם אמנם כן נהנו מהקרקע.
אך פירוש זה דחוק שהרי לא אמרו: "ונחתי לה רבנן" כלשון דלעיל: "לא נחית לה", אלא רק: "ומיתקריא ארעא דרבנן" כלומר שרק נקראה כך. ועוד קשה שהלכה כבית הלל שהפקר חל רק אם הוא עבור כולם (מסכת פאה פרק ו משנה א), לכן לא ניתן היה להפקירה לתלמידים בלבד.
וגם לפירוש רש"י שהתלמידים נהנו מפירות השדה, הרי ודאי שלא פסקו מתלמודם לעבדה, וגם לא היה בסמכותם למנות אריס. לכן הנאתם היתה מעטה ביותר, כדברי החכם מכל אדם: (משלי כד, ל-לא) עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב. וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה.
אלא שרווח גדול היה בעזיבת השדה, שאומר רבי מאיר: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ – מַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן... וְהוֶֹה צָנוּעַ וְאֶרֶךְ רוּחַ וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ. וכן אמרו: "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה" (מסכת קידושין דף מ ע"ב). וכן אמרו: "כל האומר אין לו אלא תורה - אפילו תורה אין לו" (מסכת יבמות דף קט ע"ב). מעלת התורה שהיא מחנכת ומעדנת הנהגותיו אדם. קמח נצרך לתורה, אך קמח הַמְּלֻוֶּה בהנהגות לא מתוקנות אינו מעמיד את התורה אלא מקלקלה.
לחכמים אלה לא היה שום רצון להנות מהשדה אם חלילה תילמדנה מכך הנהגות שאינן ראויות. העדיפו הם להסתלק לגמרי מכל גילוי של בעלות על אותה שדה, לבל יכנה אותה מאן דהו על שמם. אפילו לקרא לה את שמה הם מאנו. וכך גם התייחסו הסובבים לההיא ארעא, והם שכינוה: ארעא דרבנן – ארץ עידית פוריה לתלמוד מידותיהם התרומיות של רבנן.
דומה לזה, הלכה שהמותיר מהמאכל שלפניו כדי לרסן את תאוותו, אין בכך משום בל תשחית.
כיוצא בדבר מצינו במגילת רות, (ד, טז-יז) וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת. וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד.
והדברים צועקים, מדוע אמו רות לא היתה זו שטיפלה בילד?
מדוע השכנות הן שנתנו לילד את שמו? הניחא אביו לא נתן לו את שמו, שכן אמרו במדרש זוטא (רות ד, יג) "אותו הלילה שבא עליה מת". אך מדוע לא אמו? מדוע לא נעמי סבתו אומנתו? ומדוע קראו לו עובד דוקא? – מה הקשר בין משמעות השם לבין המתואר לפני כן?
אלא שאותו בן נולד במצוות היבום. כבר בתחילת שיבתה ארצה אמרה נעמי: (רות א, יא-יג) שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים... כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים... הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ. למה סברה נעמי שמבקשות להנשא לבניה דוקא ולא לשאר בחורי ישראל? למה אמר לרות גם בועז: (רות ג, י) בְּרוּכָה אַתְּ לַה' בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים, למה שלא תנשא לאחד הבחורים? וגם נעמי אמרה לה: (רות ג, א-ב) בִּתִּי הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ: וְעַתָּה הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ, למה ינוח לה דוקא עם בועז, הלא אמרו במדרש שזקן בן שמונים היה!
אלא שהמנוחה לרות תהיה מרוחו של כליון המכשכש בקרבה (זוהר משפטים). כבר בדברי נעמי לכלותיה מבואר שקיימת כמיהה להוליד בן להקים למתים שם בישראל, אם רק קיים יבם, שאז מתבקשת כל כלה לעשות כמו שנדרשה תמר: (בראשית לח, יא) שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי. וכן אמרה רות לבועז: (רות ג, ט) וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה. ותשובתו לה: (רות ג, י) הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים, חסדה הראשון היה תמיכתה ברות, וחסדה האחרון היה התמסרותה להקמת שם המת.
מה פירוש המילה גואל? גואל הוא יורש ככתוב (במדבר ה, ח) וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו. והוא נקרא גואל כי תפקידו לגאול הן את קרובו שנמכר לעבד, ככתוב: (ויקרא כה, מח-מט) אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ. אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ, הן את שדה קרובו שנמכרה, ככתוב: (ויקרא כה, כה) וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו. ותפקידו לגאול גם את נשמת המת ללא יורשים ביבום, וזהו שכתוב (רות ב, כ) וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא, (רות ג, ט) וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה, (רות ג, יב) וְעַתָּה כִּי אָמְנָם כִּי גֹאֵל אָנֹכִי וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי, (רות ד, יג-יד) וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן. וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל.
כמו רות גם מעשיה של נעמי היו רק חסד, עבור רות. כשנתגלה בועז גואלם, הדריכה נעמי את רות לרדת אליו הגורן, באומרה לה: (רות ג, א) הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ.
וגם בועז ביקש רק לעשות חסד. לאחר שהרשה לרות ללקוט בשדהו והוסיף ואמר: (רות ב, ט) הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ וְצָמִת וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים; חשדה רות ושאלה: (רות ב, י) מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה? מדוע מתייחס אתה אל נערה זרה כאילו היתה מעירך או ממשפחתך? בשאלתה רמזה לו: בארץ ממנה באתי, חיבה לנערה זרה מתפרשת כנסיון למתן אתנן. צריכה אני לדעת שאין אני נדרשת לְדָבָר עבור החסד! ענה לה בועז: חלילה וחס, כוונתי לגמילות חסד והכרת הטוב בלבד: (רות ב, יא-יב) הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו! וכנות כוונותיו הוכחה כאשר נמנע מלקרוב אליה בגורן באומרו (רות ג, יב) יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי. אבל נאות הוא לה, והבטיח: (רות ג, יא) בִּתִּי, אַל תִּירְאִי כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה לָּךְ, כִּי יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ.
כשנולד הבן אמרה רות כדוגמת האמור בתורה – כִּי לֹּא לִי יִהְיֶה הַזָּרַע! (ראה בראשית לח, ט), הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יָלַדְתִּי יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל (ראה דברים כה, ו). לכן אין זה בני אלא בנה של נעמי, היא שתקרא לו בשמו והיא זו שתגדלהו. וכך גם אמרו הנשים אל נעמי: (רות ד, יד) בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם. (שם יז) יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי!
ואילו נעמי אמרה: וכי אני זו שאקרא בשמו של בנה של רות?! וכי אגזול ממנה את שמחתה נחמתה?! אשמח לטפל בו כאומנת, אך רות היא אמו יולדתו, והיא שתקרא בשמו!
הילד לא נותר חסר שם. 'קול המון כקול שדי', הַשְּׁכִינָה מפי הַשְּׁכֵנוֹת היא שקראה לו בשם עובד, לאמור: עובד ה' – עובדיה, איננו שייך לאיש, אלא כל כולו עבד לה' ככוונת כל השותפים בלדתו. דומה הוא לכותב מגילת רות – לשמואל הנביא, שהקדישתו אמו והכריזה: (שמואל א א, כח) כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַה'.
גם פרץ וזרח נולדו ביבום להקים שם לאחיהם ער ואונן, ולכן לא הוריהם נקבו בשמם, ככתוב: (בבראשית לח, כח-ל) וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה. וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ. וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח. ומשום כך ברכו כל העם והזקנים את בועז שגם יבומו יעלה יפה דוקא כבית פרץ אבי זקנו: (רות ד, יב) וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.
כמו כן, בלידת לוי אמרה לאה: (בראשית כט, לד) עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי. ותמוה, הכיצד דוקא בלוי שנבחר לבסוף להיות שבט עובד ה', רק בו לא הזכירה לאה שבח לה', כמו שהזכירה בראובן כי ראה ה' ובשמעון כי שמע ה', וגם ביהודה אודה את ה'? עוד שונה לוי משאר בני אמו שרק בו לא נכתב וַתִּקְרָא שְׁמוֹ או קָרְאָה שְׁמוֹ, אלא קָרָא שְׁמוֹ, כלומר שיעקב הוא שקרא, או שנקרא שמו מאליו שלא מכח אמו. והדבר צריך ביאור.
אלא שהיא הנותנת. בדבריה: הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי סילקה היא את עצמה מלוי וקבעה שהאב הוא שיטפל בבנו ולכן הוא שיקרא לו את שמו. והיא לא הזכירה את השבח לה' הכלול בקריאת השם, כי לא עסקה כלל בקריאת השם. ודוקא משום כך נותר לוי לה' לבדו, כשמואל הנביא צאצאו.
וכך, מיד לאחר תום קבורת שרה אשתו, לא נתפנה אברהם לחפש אשה לעצמו, אלא שלח מיד את עבדו זקן ביתו ליקח אשה דוקא לבנו. וכשאותה אשה הגיעה היא פגשה את יצחק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי (בראשית כד, סב), למה צוין מאין בא? מה טיבו של מקום זה? אלא שאף יצחק לא לעצמו דאג אלא רק לאביו, להשיב לו את הגר (בראשית רבה פרשת חיי שרה פרשה ס, יד). שם היה מקום ישיבתה, האמינה היא ששוֹב ישוב מלאך אלהים למקום זה, יתגלה אליה ויקרא לה כמו שקרא לה בבורחה מגבירתה: שׁוּבִי! (בראשית טז, ט).
רק כשאדם דואג לזולתו יותר מלעצמו, בשל הוא לישא אשה ולישא באחריות הקמת בית בישראל.
עוד על כך בקישור זה.
