הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
התנגשות בין שני כללי פסיקה
עירובין סו ע"א
אמר להו רבי חייא בר אבא: נסמוך על דברי זקן, ונשכור. אתו שיילו ליה לרבי יוחנן, אמר להן:
יפה עשיתם ששכרתם.
תהו בה נהרדעי, ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבי יוחנן: שוכר כמערב דמי. מאי לאו: מה מערב מבעוד יום - אף שוכר מבעוד יום! –
לא, מה מערב, ואפילו בפחות משוה פרוטה - אף שוכר בפחות משוה פרוטה. ומה מערב - אפילו שכירו ולקיטו, אף שוכר - אפילו שכירו ולקיטו. ומה מערב, חמשה ששרוין בחצר אחת - אחד מערב על ידי כולן, שוכר נמי, חמשה ששרוין בחצר אחת - אחד שוכר על ידי כולן.
תהי בה רבי אלעזר. אמר רבי זירא: מאי תהייא דרבי אלעזר? - אמר רב ששת: גברא רבה כרבי זירא לא ידע מאי תהייא דרבי אלעזר? קא קשיא ליה דשמואל רביה.
דאמר שמואל: כל מקום שאוסרין ומערבין - מבטלין. מערבין ואין אוסרין, אוסרין ואין מערבין - אין מבטלין. כל מקום שאוסרין ומערבין - מבטלין, כגון שתי חצירות זו לפנים מזו. מערבין ואין אוסרין - אין מבטלין, כגון שתי חצירות ופתח אחד ביניהן, אוסרין ואין מערבין - אין מבטלין, לאתויי מאי? לאו לאתויי נכרי? ואי דאתא מאתמול - לוגר מאתמול!
אלא לאו דאתא בשבתא, וקתני: אוסרין ואין מערבין - אין מבטלין. שמע מינה. אמר רב יוסף: לא שמיע לי הא שמעתא. אמר ליה אביי: את אמרת ניהלן, ואהא אמרת ניהלן: דאמר שמואל: אין ביטול רשות מחצר לחצר, ואין ביטול רשות בחורבה. ואמרת לן עלה: כי אמר שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר - לא אמרן אלא שתי חצירות ופתח אחד ביניהן. אבל זו לפנים מזו, מתוך שאוסרין זה על זה - מבטלין. אמר ליה: אנא אמינא משמיה דשמואל הכי? והאמר שמואל: אין לנו בעירובין אלא כלשון משנתנו אנשי חצר ולא אנשי חצירות! - אמר ליה: כי אמרת לן אין לנו בעירובין אלא כלשון משנתנו - אהא אמרת לן: שהמבוי לחצירות כחצר לבתים.
1.
הגמרא מציינת מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל:
2.
תוספות מסכת עירובין דף סו עמוד א:
יפה עשיתם ששכרתם - רבינו חננאל פסק כר' יוחנן אף על גב דשמואל פליג עליה בסמוך דקסבר דכל מקום שאוסרין אין מערבין ואין מבטלין דבכל דוכתא קיימא לן כר' יוחנן לגבי שמואל
וכדברי המיקל בעירוב
רבנו חננאל פוסק כרבי יוחנן נגד שמואל מפני שהכלל הכללי הוא שבמחלוקת בין שמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן.
3.
נימוק נוסף של רבנו חננאל הוא, ששיטת רבי יוחנן היא "קולא" והכלל הוא שהלכה כמיקל בעירוב!
4.
על נקודה אחרונה זו יש לשאול: הרי התוס' עצמו בדף הקודם אומר שרבי יוחנן עצמו לא מקבל - בהכרח - את הכלל שהלכה כמיקל בעירוב [ואולי באמת דעת תוס' שם אינה כדעת רבנו חננאל כאן].
4.1
יוצא אם כן תופעה חשובה ביותר: הפוסקים - הראשונים - פוסקים על פי כללים שלהם - הלכה כרבי יוחנן נגד שמואל בגלל שדינו של רבי יוחנן יותר מיקלה מדינו של שמואל, למרות שרבי יוחנן עצמו - בזמנו - לא פסק בהכרח כמיקל בעירוב.
4.2
אבל נראה ליישב ביתר פשטות: רבי יוחנן לא מקבל את הכלל שהלכה כמיקל בעירוב רק כאשר כלל זה סותר את אחד הכללים שרבי יוחנן עצמו אמר [בדף מו - לעיל], כגון שהלכה כרבי יהודה נגד רבי שמעון [ועל זה דיבר תוס' בדף הקודם], אבל כאשר יש מחלוקת בין חכמים אחרים - כמו למשל בין רבי יוחנן עצמו לבין שמואל - יסכים רבי יוחנן שהלכה כמיקל בעירוב!
5.
המשך התוס':
ואומר ר"י דלקמן בפירקין (עירובין דף ע:) דייק ברייתא כשמואל דתניא כל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת כולה כגון שני בתים בשני צידי רשות הרבים והקיפום נכרים מחיצה בשבת זה הכלל לאתויי מת נכרי בשבת דאין מבטלין.
תוס' מביא את שיטת ר"י שהלכה כשמואל נגד רבי יוחנן בסוגייתנו. ונימוקו הוא, שכך משמע מדיון הגמרא - להלן בדף ע – כלומר, משמע מהגמרא שמדייקת מברייתא כשמואל. הסבר זה מתאים לכלל שהלכה כמי ש"סוגיה כוותיה".
5.1
נראה מדבריו שאם יש הוכחה נקודתית מברייתא [ואפילו אם "רק" מדיוק מברייתא] כשיטה מסויימת הרי שכך הלכה אפילו אם עומד בסתירה לאחד מכללי הפסיקה [שהלכה כרבי יוחנן נגד שמואל].
6.
המשך התוס':
ולקמן בסוף שמעתא אמרינן דמת נכרי בשבת אליבא דמ"ד שוכרין לא תיבעי לך השתא תרתי עבדינן חדא מיבעיא ש"מ לא מיתוקמא ההיא ברייתא כר' יוחנן דאמר שוכרין ודוחק לומר דלאתויי מת נכרי בשבת איירי דלא ביטלו דלא משתרו כשמת הנכרי אף על פי שעירבו מע"ש אבל ביטול מהני שהרי הקיפום נכרים מחיצה איירי אפי' ע"י ביטול כדאמרינן בסוף שמעתא דאין מבטלין ודומיא דהכי קאמר לאתויי מת נכרי בשבת דאין מבטלין
התוס' לומד מהדף הבא [דף סז] שמשמע מפשט הגמרא שנוקטת כשמואל.
אולי אפשר לומר שכוונתו מכך שהגמרא שם משתמשת בביטוי "כי תיבעי לך אליבא דמאן דאמר אין שוכרין" – ו"מאן דאמר" זה הוא שמואל. ומשמע, שכאשר הגמרא דנה לפתור בעיה מסויימת על פי שיטה מסויימת דווקא, משמע ש"סוגיה כוותיה" – וכך הלכה.
7.
וכך מסוכמים הדברים באנציקלופדיה תלמודית כרך ט, [הלכה] טור שכא:
"איבעיא להו" כתבו ראשונים שאי אפשר שהבעיא תהיה לדעת מי שאין הלכה כמותו171.
וכן כשאמרו: "אליבא דפלוני לא תיבעי לך, כי תיבעי לך אליבא דפלוני", הרי זה מורה שהלכה כמותו172. ויש שכתבו אפילו כשאמרו "איבעיא להו לדברי האומר" מוכח שהלכה כמותו173. ויש סוברים שכשאמרו הבעיא "לדברי האומר" הרי זה מוכיח שאין הלכה כן ולדבריו של פלוני בלבד הוא שנסתפקו174.
ויש חולקים על כל הכלל וכתבו שיש בעיות בתלמוד לדעת מי שאין הלכה כמותו175.
מסיום הדברים משמע שיש עדיין מחלוקת בדבר.
8.
אבל מתוס' בסוגייתנו משמע כהסברנו לעיל.
וזה מודגש יותר בהמשך דברי תוס':
ואפי' את"ל שר' יוחנן היה מעמיד זה הכלל דברייתא לאתויי מילתא אחריתי מ"מ מדנקט סתמא דהש"ס הכי שמע מינה דהכי הלכתא.
תוס' מכנה את הדיון של "כי תיבעי לך אליבא..." כדיון שנכתב על ידי "סתמא דגמרא" והלכה כמותה.
[וראה גם ב"ילקוט ביאורים", עמוד עו]
