הקלות ללומדים - אז ועכשיו / חנן חריף

בבא בתרא ז ע"ב - ח ע"א

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

אחד מהנושאים שלעולם אינם יורדים לגמרי מסדר היום בישראל הוא שאלת גיוס בני הישיבות ש'תורתם אומנותם' - הזוכים לפטור משירות צבאי לאור הסדר שתחילתו ב1948, אז פטרה הממשלה כ-400 בחורי ישיבות מגיוס. עם השנים עלה מאוד מספרם, כמו גם אחוזם באוכלוסייה, של מקבלי הפטור, דבר שבאופן טבעי החמיר את הוויכוח אודותיו. בעשר שנים האחרונות חרג הוויכוח סביב שאלה זו אל מעבר לגבולותיו הצפויים – חרדים מחד וחילונים מאידך (בהכללה), וחדר אל תוך החברה החרדית עצמה – בעיקר סביב "חוק טל" שאושר בשנת 2002 ומטרתו העיקרית היא לאפשר לצעירי המגזר החרדי להשתלב בשוק העבודה באמצעות הכרעה בין שירות צבאי או אזרחי מקוצר לבין המשך הלימודים בישיבה. אמנם, תחילתו של ההסדר הנדון ב1948, אך מסתבר ששורשיו, כמו גם הוויכוחים אודותיו, עמוקים בהרבה:

התלמוד מספר על רבי יהודה נשיאה (נשיא הסנהדרין בציפורי), ש"רמא דשורא ארבנן" – שיתף את החכמים בהוצאות על חומת העיר. על מעשה זה ערער תלמידו, ריש לקיש, באומרו "רבנן לא צריכי נטירותא" [החכמים אינם צריכים שמירה!], ואף ר' יוחנן, בר הפלוגתא המפורסם שלו, תמך בעמדתו זו (אם כי לא בפסוק שבחר ריש לקיש לצטט על מנת להוכיחה...).

מקרה נוסף הוא מעשהו של רב נחמן (או רב הונא, או רב חנן) בר רב חסדא, שהטיל את מס המלך ("כרגא") גם על החכמים, וזכה לתגובות דומות – "עברת על דברי תורה, נביאים, וכתובים" – מפי ר' נחמן בר יצחק.

התפיסה לפיה לומדי התורה זוכים לעדיפות על פני 'עמי הארצות' הכתה שורש ביהדות, והיו לה ביטויים רבים בתחומים רבים ומגוונים – כלכלה, נישואין, מעמד חברתי וכיוצא בזה. כביטוי לכך ניתן לצטט את דבריו של הפילוסוף שלמה מיימון (1800-1753):

"היהודים גופם נחלקים לשלושה חלקים: לעמי- ארץ עובדים, לתלמידי חכמים שתורתם אומנותם, ולבני אדם שמקדישים עצמם לתורה ואינם עוסקים בשום משלח יד, ופרנסתם מוטלת על מעמד העובדים. על הסוג השני נחשבים הרבנים, המגידים, הדיינים, המלמדים ודומיהם. הסוג השלישי מצטרף מבני תורה, שכישרונותיהם המצוינים ולמדנותם מפנים אליהם את עיניהם של עמי הארץ, והללו אוספים אותם אל בתיהם, משיאים להם את בנותיהם ומכלכלים אותם ואת נשיהם וילדיהם כמה שנים על שולחנם".

יתרה מזאת - התלמוד עצמו מכיל ביטויים רבים לאיבה ממש (בניגוד לתיאור הסימביוטי של מיימון) שרחשו שני המעמדות – תלמידי החכמים ועמי הארצות – אלו לאלו, ומפורסמים דבריו של ר' עקיבא בטרם היה לגדול בתורה "מי ייתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור...".

ביטוי לאיבה מסוג זה ניתן בהמשך דברי התלמוד כאן, בהם מסופר על רבי יהודה הנשיא, סבו של רבי יהודה נשיאה, ש"פתח אוצרות בשני בצורת" ואסר על עמי הארץ להיכנס וליהנות מהם, ואף התחרט בתחילה על שפרנס את רבי יונתן בן עמרם, שהתחזה לעם הארץ וביקש את חסדיו. הגמרא אף ציינה כי מעשה זה תואם לאמירתו הקיצונית של רבי "אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ...".