סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

הכנסת כלים טמאים למקום המקדש / הרב עקיבא כהנא

פורסם בעלון השבועי חמדת ימים - ארץ חמדה

עירובין קד ע"ב


בגמרא (עירובין קד ע"ב) מובא בשם שמואל שאדם שמכניס 'טמא שרץ' (אדם שנטמא בשרץ) חייב, אך אדם שמכניס שרץ לבית המקדש פטור, וזאת מהסיבה שאין לו טהרה במקווה. הוא מנסה להוכיח את דבריו מהדין שמכניס כלי חרס לבית המקדש פטור, מטעם שאינם נטהרים במקווה. והגמרא דוחה שיתכן שהטעם שהוא פטור על הכנסתם, הוא בגלל שכלי חרס אינו יכול להיות אב הטומאה אף פעם.

הרמב"ם (ביאת מקדש ג, יז) פסק שאדם שהכניס בגד שהוא רק 'ראשון לטומאה', ולא 'אב הטומאה', אינו חייב על ביאת מקדש.

הראב"ד (שם טז) הקשה על הרמב"ם שבגמרא אמר שמואל שאדם שמכניס 'טמא שרץ' חייב, וזאת למרות שהוא נחשב 'ראשון לטומאה'? כס"מ מתרץ שלשיטת הרמב"ם יש הבדל בין מכניס כלי שהוא 'ראשון לטומאה', ועל הכנסתו פטור, לבין אדם שהוא 'ראשון לטומאה' שעל הכנסתו למקדש חייב, ובגמרא מדובר על אדם, ולא על כלי.

הגמרא העמידה את המחלוקת במשנה אם מוציאים את השרץ באבנט, או בצבת מעץ, בשאלה האם עדיף שלא להרבות טומאה או שלא להשהות טומאה. גירסת דפוסי הגמרא, שלכו"ע חייב אם הכניס שרץ. תוס' מביא את גירסת ר"ח שלכו"ע פטור אם הכניס שרץ. ומקשה עליו שלפי דבריו לא מובן מדוע לקחת את השרץ באבנט, הרי על השרץ עצמו אין מצוות שילוח, ואם מטמאים משהו בשרץ יש מצוות שילוח? אמנם לפי דברי הרמב"ם מתרץ הרש"ש את קושיית תוס' כיון שלשיטתו כיון שהאבנט יהיה רק 'ראשון לטומאה' לא תהיה מצווה לשלח אותו מבית המקדש.

עוד מקשה המנחת חינוך (שסג) על הרמב"ם שבסוגייא הביאו פסוק למעט כלי חרס, אמנם לפי דבריו היה צריך למעט כל כלי שהוא רק 'ראשון לטומאה', וממילא נדע גם כלי חרס שכיון שאינו יכול להיות 'אב הטומאה', אין איסור להכניס אותו למקדש. המנ"ח מתרץ שבספרי עצמו (שהוא המקור לברייתא זו) לא כתוב שממעטים כלי חרס, אלא שממעטים כלי שאינו יכול להיעשות אב הטומאה.

אמנם עדיין קשה שהרי הספרי דורש שדבר שאינו יכול להיעשות 'אב הטומאה', אין חייבים על ביאת מקדש, ולא אמר שכל דבר שאינו 'אב הטומאה' אין איסור בהכנסתו למקדש. ואבן האזל מקשה עוד שהפסוק שממנו למדו בספרי עוסק באדם, שבו גם טמא שהוא 'ראשון לטומאה', אסור להכנס למקדש, ואם כן וודאי שממעטים רק דבר שלא יכול להיעשות 'אב הטומאה'?

אמנם ניתן לתרץ עפ"י דברי הגרי"ז (נזיר נו ע"ב) שמבאר שסברת הרמב"ם היא שכלים שהם טמאים כראשון לטומאה היא טומאה שאינה מפורשת בתורה ולכן אין חייבים עליה משום ביאת מקדש, לכן אין להקשות מאדם שטומאתו היא טומאה המפורשת בתורה, ולכן למרות שיכול להעשות אב הטומאה הוא חייב.

הבניין ציון (הערוך לנר חדשות קד) אומר שגם לשיטת הרמב"ם מי שמכניס כלי חרס למקדש חייב, ולא כברייתא, כיון שהברייתא היא כדעת ר' יוסי הגלילי, ולא נפסק להלכה כמותו, ולמרות שכלי חרס הוא ראשון לטומאה חייבים על הכנסתו למקדש. והביא ראייה מכך שהרמב"ם לא הביא להלכה את דין הגמרא על כלי חרס, וכתב 'יראה לי' שזה ביטוי שהרמב"ם שומר אותו למקרים שבהם הדין הוא לא מהגמרא, אלא מסברא. גם לפי סברת הגרי"ז שטעם הרמב"ם הוא שהטומאה אינה מפורשת בתורה, בכלי חרס צריך להיות הדין שיהיה איסור להכניסו למקדש, כיון שהרי טומאתו היא מפורשת בתורה, ולמרות שאינו אב הטומאה.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר