סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

עולא ורבה; "סוגיה כוותיה"

עירובין  קד ע"א


עולא איקלע לבי רב מנשה, אתא ההוא גברא טרף אבבא. אמר: מאן האי? ליתחל גופיה דקא מחיל ליה לשבתא. אמר ליה רבה: לא אסרו אלא קול של שיר.
איתיביה אביי: מעלין בדיופי, ומטיפין מיארק לחולה בשבת. לחולה - אין, לבריא - לא. היכי דמי? לאו דנים וקא בעי דליתער? שמע מינה: אולודי קלא אסיר! - לא, דתיר וקא בעי דלינים, דמשתמע כי קלא דזמזומי. - איתיביה: המשמר פירותיו מפני העופות ודלעיו מפני החיה - משמר כדרכו בשבת, ובלבד שלא יספק ולא יטפח ולא ירקד כדרך שהן עושין בחול. מאי טעמא - לאו דקמוליד קלא, וכל אולודי קלא אסיר! –
אמר רב אחא בר יעקב: גזירה שמא יטול צרור.
ואלא הא דאמר רב יהודה אמר רב: נשים המשחקות באגוזים - אסור. מאי טעמא - לאו דקא מוליד קלא, וכל אולודי קלא אסיר? –
לא, דלמא אתי לאשוויי גומות. דאי לא תימא הכי - הא דאמר רב יהודה: נשים משחקות בתפוחים אסור. התם מאי אולודי קלא איכא? אלא: דילמא אתי לאשוויי גומות.
תנן: ממלאין מבור הגולה ומבור הגדול בגלגל בשבת. במקדש - אין, במדינה - לא. מאי טעמא - לאו משום דאולודי קלא ואסיר? –
לא, גזירה שמא ימלא לגינתו ולחורבתו.
אמימר שרא למימלא בגילגלא במחוזא, אמר: מאי טעמא גזרו רבנן - שמא ימלא לגינתו ולחורבתו, הכא - לא גינה איכא ולא חורבה איכא. כיון דקא חזא דקא

1.
מחלוקת בסוגיה בין עולא לרבה. עולא סובר שכל השמעת קול אסורה בשבת [אפילו לדפוק בדלת] ורבה סובר שרק קול של שיר [מנגינה] אסור להשמיע בשבת.

2.
רמב"ם הלכות שבת פרק כג הלכה ד:

כל דבר שהוא גמר מלאכה חייב עליו משום מכה בפטיש, ומפני זה הגורר כל שהוא או המתקן כלי באיזה דבר שיתקן חייב, לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת בין בכלי שיר כגון כנורות ונבלים בין בשאר דברים, אפילו להכות באצבע על הקרקע או על הלוח או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים או לקשקש את האגוז לתינוק או לשחק לו בזוג כדי שישתוק כל זה וכיוצא בו אסור גזירה שמא ב יתקן כלי שיר.

מהרמב"ם משמע בפשטות שפסק כרבה שרק "קול של שיר" אסור להשמיע בשבת. ודבר זה מוכח גם מהנימוק לאיסור שמובא ברמב"ם - "שמא יתקן כלי שיר".

3.
הגהות מיימוניות הלכות שבת פרק כג הלכה ד:

[ב] אבל קול שאינו של שיר כגון להקיש על הדלת וכיוצא בו מותר דאמר רבא לא אמרו אלא קול של שיר בלבד,

הוא גורס בגמרא "רבא" במקום "רבה".

3.1
המשך ה"הגהות מיימוניות":

וכן סובר אמימר התם וכן קי"ל

מכל המשא ומתן הוא מציין רק את דינו של אמימר שמשמע מדבריו שפוסק כרבה [רבא]. ולכן אומר ה"הגהות מיימוניות" את הביטוי "וכן קיימא לן" – בגלל שכך פסק אמימר ["אמימר"], וצריך לומר שאמימר נחשב כאחד מעורכי הש"ס והלכה כמותו.

3.2
המשך ה"הגהות מיימוניות":

וכן פסק ר"י אלפס ודלא כעולא דאסר להקיש על הדלת

גם הרי"ף פסק כרבה [רבא]

3.3
המשך ה"הגהות מיימוניות":

אף על פי דבירושלמי דביצה איתא לאיסורא כעולא אנן כתלמוד שלנו קיימא לן דהוא בתראה
ורבא ואמימר ידעו גם הם הירושלמי וידעו שאין הלכה כן וכן בספר המצות אמנם רבינו חננאל פסק כעולא...

מהירושלמי משמע שפוסק כעולא, ואמנם רבנו חננאל פוסק כעולא.
אבל ההלכה היא כרבה [רבא] כי הוא ואמימר הכירו את הירושלמי והם מאוחרים יותר והכלל הוא שהלכה כבתראי.

3.3.1
הוא מעיר, שככלל ההלכה היא כבבלי נגד הירושלמי.

4.
נראה שניתן להסביר את יסוד המחלוקת בין הפוסקים כמי ההלכה על פי כמה עקרונות:

5.
אם מדובר ברבא [ולא ברבה] הרי יותר מובן מדוע הלכה כמותו וכאמימר שהיו יותר מאוחרים מעולא, והלכה כמותם, וגם מהעובדה שהם רבים מול יחיד יש לפסוק כמותם.

6.
אבל אם מדובר ברבה הרי שרבה היה תלמידו של עולא ובמקרה כזה אין הלכה כתלמיד נגד רבו, ובודאי כשנחלק בפניו ובחייו, ובסוגייתנו משמע שעולא ורבה דברו ביניהם ["אמר ליה רבה"] – מכאן גם משמע שיש לגרוס רבה ולא רבא.

7.
סיבה אפשרית נוספת שבגללה יש לפסוק כעולא היא, שבכל הסוגיה מובאות קושיות על רבה והוא מיישבם. אבל מכך שהגמרא מנסה להקשות עליו משמע ש"סתמא דגמרא" פוסקת כעולא [שיטת ר"ח].

7.1
ואולי בדיוק להיפך, מכך שה"סתמא דגמרא" מיישבת את כל הקושיות על רבה משמע שכך היא פוסקת [הרי"ף והרמב"ם]. קשור גם לכלל שהלכה כמי ש"סוגיה כוותיה" והשאלה היא - בסוגייתנו - מה נחשב "סוגיה כוותיה", מיהו ה"כוותיה", זה שלא מקשים עליו אלא על חברו, או זה שמיישבים את שיטתו.
[ראה גם ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד שדמ] 

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר