הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
עולא ורבה; "סוגיה כוותיה"
עירובין קד ע"ב - קה ע"א
גמרא. אמר רב טבי בר קיסנא אמר שמואל: המכניס טמא שרץ למקדש - חייב, שרץ עצמו - פטור. מאי טעמא? אמר קרא: +במדבר ה'+ מזכר ועד נקבה תשלחו - מי שיש לו טהרה במקוה, יצא שרץ שאין לו טהרה.
לימא מסייע ליה: מזכר עד נקבה תשלחו - פרט לכלי חרש, דברי רבי יוסי הגלילי. מאי טעמא - לאו משום דלית ליה טהרה במקוה? - לא, מי שנעשה אב הטומאה - יצא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה.
לימא כתנאי: שרץ שנמצא במקדש - כהן מוציאו בהמיינו, שלא לשהות את הטומאה, דברי רבי יוחנן בן ברוקה. רבי יהודה אומר: בצבת של עץ מוציאו, שלא לרבות את הטומאה. מאי לאו בהא קא מיפלגי: דמאן דאמר שלא לשהות - קסבר: המכניס שרץ למקדש - חייב. ומאן דאמר שלא לרבות קסבר: המכניס שרץ למקדש - פטור! - לא, דכולי עלמא חייב. והכא בהא קא מיפלגי; מר סבר: שהויי טומאה - עדיף, ומר סבר: אפושי טומאה עדיף. אלא כהני תנאי, דתנן: מהיכן מוציאין אותו כו'? מאי לאו בהא קא מיפלגי; דמאן דאמר מעזרה - לא, קסבר המכניס שרץ למקדש פטור, ומאן דאמר מכולה עזרה - קסבר: חייב.
אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו; +דברי הימים ב' כ"ט+ ויבאו הכהנים לפנימה בית ה' לטהר ויוציאו את כל הטומאה אשר מצאו בהיכל ה' לחצר בית ה' ויקבלו הלוים להוציא לנחל קדרון חוצה. מר סבר: מדאשתני בעזרה בלוים - טומאה בעזרה ליכא. ומר סבר: עד היכא דלא אפשר בלוים - מפקי כהנים, השתא דאפשר בלוים - תו לא מטמאי כהנים.
1.
בסוגיה [מדף קד עמוד ב] מובאים כמה ביטויים שמבטאים את הקשר בין דברי שמואל [אמורא] לדברי תנאים:
"לימא מסייע..."
"לימא כתנאי"
"אלא כהני תנאי"
2.
מניסוח הביטויים משמע - כך בדרך כלל – ש"לימא..." רומז שבסופו של דבר הקשר בין דין האמורא לדין התנא / תנאים יידחה, ואילו המשפט האחרון "אלא כהני תנאי" מלמד שאמנם כך נשאר למסקנה [גם בגלל הביטוי "כהני תנאי" וגם בגלל הקידומת של "אלא"].
3.
לפי הנ"ל ברור שביטויים אלה נכתבו על ידי העורך - או כמסקנה של בית המדרש שדן בסוגייתנו, או אפילו על ידי "עורך הגמרא" ששיבץ באופן כזה את כל המקורות בנושא הנדון.
4.
ולפי זה מובן, שלפי רש"י שמסביר בסוגיה שגם ההסבר של "אלא כהני תנאי" נדחה על ידי רבי יוחנן, הרי שיש לשנות הגירסא ולהוסיף "אלא לימא כהני תנאי" – ראה ב"מתיבתא", הערה נא בשם ה"כסף משנה".
4.1
אלא שקצת קשה הביטוי "אלא..." שבדרך כלל משמעותו שמביא הסבר "סופי", שמבטל את קודמיו וממילא גם "אלא לימא..." צריך יותר להתפרש כהסבר "סופי" ולא כרש"י. אבל אם נאמר שלרש"י היתה גירסא "לימא כהני תנאי" – בלי "אלא" - יותר מובן.
5.
לפי רש"י - אומרים הפרשנים - רבי יוחנן דוחה את מה שהגמרא ניסתה לומר "אלא כהני תנאי". ולפיו יש לגרוס בדברי רבי יוחנן "שניהם אומרים", כי לפי הגירסא הקיימת "ושניהם אומרים" משמע שלא בא לדחות, אלא זו מימרא בפני עצמה. ראה "מתיבתא" הערה ב.
6.
רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ג הלכה טז:
המכניס שרץ וכיוצא בו במקדש או שהכניס אדם טמא למקדש הרי זה חייב כרת שהרי טימא מקדש יי', אבל הזורק כלים טמאים למקדש אפילו היו כלים שנגעו במת פטור מן הכרת, אבל חייב מלקות שנאמר ואם לא יכבס וגו' מפי השמועה למדו על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדיו לוקה ארבעים. +/השגת הראב"ד/ ועל כיבוס בגדיו לוקה ארבעים. א"א ומאחר שעל כבוס בגדים אין בו כרת המכניס כלי טמא למקדש למה ענוש כרת על כן אני אומר מה שאמר שמואל במסכת עירובין המכניס טמא שרץ למקדש חייב מלקות קאמר ומה שאמר בסוף יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומאה והלא טמא שרץ אינו אב הטומאה וחייב סוף דבר צריך לדקדק אחריו.+
7.
כסף משנה הלכות ביאת המקדש פרק ג הלכה טז:
[טז] המכניס שרץ וכיוצא במקדש וכו'. בסוף עירובין (דף ק"ד:) [אמר רב טבי בר קיסנא] אמר שמואל המכניס טמא שרץ למקדש חייב שרץ עצמו פטור וכו' לימא כתנאי שרץ שנמצא במקדש וכו' מאי לאו בהא קא מיפלגי וכו' לא דכ"ע חייב והכא בהא קא מיפלגי וכו' וכיון דאסיקנא דכ"ע חייב משמע דהכי הלכתא
ועוד דאמרינן בתר הכי אלא כהני תנאי דתנן מהיכן מוציאין אותו וכו' מאי לאו בהא קא מיפלגי וכו' אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ופירש"י אמר רבי יוחנן לענין עיולי כ"ע המכניס שרץ חייב ולענין להוציא הנמצא בעזרה בשבת בהאי קרא פליגי עכ"ל ויש סיוע לדבריו מדקאמר מאי לאו בהא קא מיפלגי
ולפי זה הא דאמר אלא כהני תנאי היינו לומר אלא לימא כהני תנאי וכיון דאסיקנא ה"נ דחייב משמע דהכי הלכתא
כפי דברינו לעיל הוא אומר שהביטוי "אלא כהני תנאי" כוונתו לומר "אלא לימא כהני תנאי".
8.
המשך דבריו:
ואפי' לפירוש התוס' דהא דרבי יוחנן מילתא באפי נפשה היא ולא אתא לדחויי הא דקאמר אלא כתנאי מ"מ תנא דאמר חייב הוא ר"ע והלכה כמותו....
