הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"לעולם אימא לך"
פסחים ד ע"א-ע"ב
בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק: המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר, חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק? למאי נפקא מינה? - לישייליה! דליתיה להאי דלשיוליה, לאטרוחי להאי מאי? –
אמר להו רב נחמן בר יצחק, תניתוה: הכל נאמנים על ביעור חמץ, אפילו נשים אפילו עבדים אפילו קטנים. מאי טעמא מהימני -
לאו משום דחזקתו בדוק?
דקסבר: הכל חברים הם אצל בדיקת חמץ. דתניא: חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות, אפילו הן בני יומן - הרי הן בחזקת מתוקנים. - וממאי? דילמא שאני הכא משום דקאמרי הני. - אטו אמירה דהני מידי מששא אית ביה? - אלא מאי - דחזקתו בדוק, האי הכל נאמנים? כל הבתים בחזקת בדוקין בארבעה עשר מיבעי ליה! - אלא מאי - משום אמירה דהני, הא לא אמרי הני - לא, תפשוט מיניה דאין חזקתו בדוק! –
לא, לעולם אימא לך חזקתו בדוק, והכא במאי עסקינן - דמוחזק לן דלא בדק, וקאמרי הני בדקיניה. מהו דתימא: לא להימנינהו רבנן, קא משמע לן: כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה - הימנוהו רבנן בדרבנן.
1.
הגמרא מציגה בעיה ומנסה לפתור אותה ודוחה את ההכרח שבפתרון. למסקנה יוצא, שהגמרא לא הכריעה בספק זה.
2.
רא"ש מסכת פסחים פרק א סימן ב:
בעו מיניה מרנב"י המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק ולא איפשיטא הך בעיא. ויראה שיכול לבטל והויא ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא
ומתוך דברי ר"י משמע אפי' אי חזקתו בדוק כשישנו בעיר צריך לשאול לו. וכן כתב ר' יצחק גיאות ז"ל המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר יום +ביום+ ואינו יודע אם הוא בדוק או אינו בדוק שואלו ואם אינו מצוי בעיר שהלך לו חזקתו בדוק:
הרא"ש פוסק לקולא מכיון שמדובר בדין דרבנן והכלל הוא "ספיקא דרבנן - לקולא", ולכן אם יש ספק אם חזקתו בדוק - ואין אפשרות לברר אם המשכיר בדק - יש להקל ולסמוך שהבית בדוק מחמץ. והשוכר די לו שיבטל החמץ ללא בדיקה.
3.
וראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד מו בהערה כד שנובע מדברי הרא"ש שבספק דרבנן פוסקים לקולא אפילו נגד חזקת איסור, שהרי חזקה ראשונה היא שהבית אינו בדוק.
4.
וראה עוד שם, בשם המהר"ם חלאווה, שכן חייב לבדוק מספק מפני שיכול לתקן בוודאות.
5.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה יז:
המשכיר בית סתם בארבעה עשר הרי זה בחזקת בדוק ואינו צריך לבדוק, ואם הוחזק זה המשכיר שלא בדק ואמרה אשה או קטן אנו בדקנוהו הרי אלו נאמנין שהכל נאמנים על ביעור חמץ, והכל כשרין לבדיקה ואפילו נשים ועבדים וקטנים והוא שיהיה קטן שיש בו דעת לבדוק.
6.
מגיד משנה הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה יז:
[יז] המשכיר בית וכו'. פ"ק (דף ד') בעיא בעו מיניה מרנב"י המשכיר בית לחברו בי"ד חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק למאי נפקא מינה דליתיה להאיך לשיוליה מאי
אמר להו תניתוה הכל נאמנים על ביעור חמץ ואפילו נשים ואפילו עבדים ואפילו קטנים מאי טעמא לאו משום דחזקתו בדוק ושקלינן וטרינן בה
ואסיקנא לעולם אימא לך דחזקתו בדוק והב"ע דמיחזק לן בדלא בדיק וקאמרי הני פי' נשים ועבדים וקטנים בדיקניה מהו דתימא לא נהימנינהו קמ"ל. וכתב רבינו והוא שיהיה קטן שיש בו דעת ודבר ברור הוא שלא בכל קטן אמרו:
ה"מגיד משנה" מסביר, שהרמב"ם פסק בודאות שהבית בחזקת בדוק [כך נראה מדבריו – ולא מטעם ספק דרבנן לקולא – כדברי הרא"ש]. והנימוק לרמב"ם הוא מניסוח הגמרא שאומרת [רב נחמן בר יצחק אומר זאת] תוך כי דיון "לעולם אימא לך דחזקתו בדוק".
6.1
הסבר: מפשט הגמרא משמע שהמשפט "לעולם..." נועד רק כדי לדחות את מה שנאמר לפני כן כהוכחה לכך, ש"חזקתו אינו בדוק", ואילו ה"מגיד משנה" מסביר, שזו אמירה חיובית ומסקנתית.
6.2
נראה להסביר: הניסוח "לעולם" + "אימא לך" מעיד ש"עורך הגמרא" כתב אותו, ולכן כך נפסק להלכה - לפי הסבר ה"מגיד משנה" ברמב"ם.
6.3
ואולי מי שחולק על הרמב"ם סובר שהביטוי "אימא לך" מוכיח דווקא שבא כדחיה בלבד, כי אם הגמרא היתה רוצה לומר שיש כאן הכרעה היה כתוב "לעולם" בלבד.
7.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל קלז:
דחיה, למדתי כלל מחודש בזה מדברי הכ"מ רפ"ד מהלכות שבת דלדעת הרמב"ם אפשר לומר
דכל דלא דחו לה בדרך דילמא אלא בלעולם אימא לך משמע דקושטא דמילתא הכי איתיה ע"ש. אמנם מצאתי בתשובה להרשב"א סימן שי"א שכתב לדעת הרמב"ם דלעולם אימא לך דחיה בעלמא היא ויש לתמוה על הכ"מ שהרי הוא בעצמו רמז לתשובת הרשב"א הלזו בסוף פ"ב מהלכות בכורות ע"ש וכן מצאתי להר"ב לחם משנה רפ"ד מהלכות שבת דלעולם אימא לך מקרי דחיה. ומצאתי עוד להכנה"ג בי"ד סי' ע"ב הגהות הב"י אות ו' שכתב בשם רש"ל והר"י מקרעמניץ ז"ל דלדעת ר"ת כל היכא דקאמר תלמודא שאני הכא ולא אמר דילמא פסיק הוא כלישנא דתלמודא אף ע"פ שאינו עומד והביאו בשיירי כנה"ג בכללים נפרדים כלל ל' וכן ראיתי להריטב"א בחידושי יומא ר"פ בא לו כ"ג שוב מצאתי להר"ן בפ"ב דגיטין דף תקס"ג ע"א שכתב דאע"ג דבלשון דילמא קאמר קושטא דמילתא הכי הוי ומשום כבודו הוא דקאמר ליה הכי יע"ש:
מדברי ה"יד מלאכי" נלמד שיש מחלוקת ראשונים אם "לעולם אימא לך" הינו "רק" דחיה או סברא סופית של מי שאמרה.
ומתאים למחלוקת הפוסקים בסוגייתנו.
