הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
האם בתקופת התנאים היה דין של ביטול חמץ לאחר הבדיקה
פסחים ו ע"ב
אמר רב יהודה אמר רב: הבודק צריך שיבטל.
מאי טעמא? אי נימא משום פירורין הא לא חשיבי, וכי תימא: כיון דמינטר להו אגב ביתיה חשיבי - והתניא: ...
אמר רבא: גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה. –
וכי משכחת ליה לבטליה! - דילמא משכחת ליה לבתר איסורא, ולאו ברשותיה קיימא, ולא מצי מבטיל. דאמר רבי אלעזר: שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו, ואלו הן: בור ברשות הרבים, וחמץ משש שעות ולמעלה. וניבטליה בארבע, וניבטליה בחמש! - כיון דלאו זמן איסורא הוא, ולאו זמן ביעורא הוא - דילמא פשע ולא מבטל ליה.
1.
רב קבע דין שמלבד מה שחייבו חכמים שאדם חייב לבדוק את החמץ חייב האדם גם לבטלו.
הפרשנים דנים בהרחבה בעניין זה האם מדובר גם בחמץ ידוע או דווקא בחמץ שאינו ידוע.
2.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה ז:
וכשגומר לבדוק אם בדק בליל ארבעה עשר או ביום ארבעה עשר קודם שש שעות צריך ז לבטל כל חמץ שנשאר ברשותו ואינו רואהו, ויאמר כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו ולא ידעתיו הרי הוא בטל והרי הוא ח כעפר, אבל אם בדק מתחלת שעה ששית ולמעלה אינו יכול לבטל שהרי אינו ברשותו שכבר נאסר בהנייה.
3.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה ב:
ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא ב שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל.
4.
כסף משנה הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה ב:
[בדבריו יש ניתוח מעניין של עיקרון ביטול החמץ; בדיקת החמץ וביעורו]:
[ב] ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו ושאינו ידוע יבטלו בלבו וישים אותו כעפר וכו'. זו הנוסחא שבספרי רבינו שבידינו. ומשמע מפשט לשון רבינו דמדאורייתא תרתי בעינן ביעור וביטול ומפקינן לביטול מדאמרינן בספרי לא יראה לך בטל בלבך אי נמי מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו או תשרפו כענין שפירש בעבודת כוכבים השחת שרוף וכלה
וביעור נמי כיון שהחמירה בו תורה בחמץ בפסח לבטלו בלבו משא"כ בשאר איסורין שבתורה אית לן למימר דחמץ בפסח צריך ביעור כעין עבודת כוכבים אלא מדאפקיה בלשון תשביתו גלי לן דהיכא דלא אפשר ליסגי ביטול ומסרו הכתוב לחכמים שיפרשו היכא סגי ביטול והיכא בעי ביעור
והם פירשו דלחמץ ידוע בעינן ביעור ונחלקו התנאים כיצד מבערן כדאיתא פ' כל שעה (פסחים דף כ"א)
ולחמץ שאינו ידוע סגי בביטול ומוצא גלוסקא דדעתיה עילוה ותלמיד היושב לפני רבו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו וההולך לשחוט פסחו ולמול בנו ואינו יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו דכל הני סגי להו בביטול אף על פי שהוא חמץ ידוע היינו טעמא שכיון שהדבר מסור לחכמים הם דנו כל הני כיון דטרידי כלא אפשר וסגי להו בביטול
אבל אינו חייב לבדוק אפילו במקום שמכניסים בו חמץ אלא שחכמים חייבו לבדוק אחריו בכל מקום שדרך להכניסו ואף על גב דביטול הוי לחמץ שאינו ידוע ומדברי סופרים לחפש אחריו במחבואות וכו' ואם כן לא היה צריך ביטול אפ"ה מדברי סופרים ג"כ שאע"פ שבודקין מבטלים.
ואפשר לפרש עוד דמאי דקאמר וכן מד"ס לא קאי אלא לענין שהבדיקה והביטול יהיו בתחלת ליל י"ד אבל מציאות הבדיקה וההשבתה מדאורייתא הוא ולפי זה היינו טעמא דבמתניתין לא תנן אלא בדיקה וביעור.
בדיקה דתנן (פסחים דף ב') אור לי"ד בודקין את החמץ. ביעור בפ' כל שעה (דף כ"א) אין ביעור חמץ אלא שריפה פלוגתא דר' יהודה ורבנן דס"ל לתנא דמתני' דכיון דביטול אינו אלא משום חמץ שאינו ידוע וכבר בדק כל מקום שמכניסין בו חמץ וביערו אין צריך ביטול
אלא שרב יהודה חידש ואמר הבודק צריך שיבטל שמא ימצא חמץ שהיה דעתו עליו וכמ"ש רבינו פ"ג.
ואפשר שתקנת אמוראים היא שחששו לזה והיינו שלא הזכירו במתני' ביטול
הסבר 1: דין ביטול החמץ – תקנת אמוראים
5.
המשך דבריו:
אי נמי אפשר דלא איצטריך במתני' לאדכורי ביטול דהוי דאורייתא
הסבר 2: דין ביטול – דאורייתא למרות שלא הוזכר במשניות כלל.
6.
המשך דבריו:
ומה שהזכירה ביעור לאשמועינן פלוגתא דר' יהודה ורבנן ור"י לפרושי מתני' אתא.
ולהר"ן שיטה אחרת בזה בפי' ההלכות וא"א לפרש אותה שיטה לדעת רבינו
הוא מציין ששיטת הר"ן שונה אולם אינו מסבירה.
7.
המשך דבריו:
והתימה מה"ה שסתם דבריו ולא פירש מה דעתו בכוונת רבינו.
הא טוען שה"מגיד משנה" סתם אתדבריו ולא מסביר את דברי הרמב"ם.
8.
עד כאן ה"כסף משנה" מסביר את גירסת הרמב"ם שהיתה לפניו.
9.
המשך דבריו:
אבל א"א ליישב נוסחא זו דאמרינן בגמ' (פסחים דף ו':) אהא דאמר ר' יהודה הבודק צריך שיבטל גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילוה ופריך וכי משכח לה לבטלה ואם איתא דמדאורייתא בעי ביעור לחמץ ידוע הכי הל"ל וכי משכח לה ליבערה ומדקאמר בטלה אלמא דמדאורייתא בביטל בעלמא סגי.
וה"ק ליבטלה מיד דמשכח לה ותו לא עבר עלה בבל יראה ובתר הכי ליבערה משום מצוה דרבנן
וכן בכל דוכתא אמרינן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי לה אלא ודאי אין שרש לנוסחא זו וטעות סופר היא ואח"כ מצאתי שכתב רבינו בסוף הלכות ברכות שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק כמו שיתבאר במקומו,
הרי מפורש דבביטול בלא בדיקה סגי וכן מצאתי בספר רבינו מדוייק שכתוב בו כאן כך
והוא מביא את גירסת הרמב"ם הנכונה – כפי שנמצא בידינו:
ומה היא השבתה זו האמור בתורה שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל
ומשמע מהגהות שזו היתה נוסחתם בספרי רבינו וכן בסמ"ג הביא כלשון הזה שמצאתי. גם בספר בית מועד כתב לשון רבינו בנוסחא הזאת שמצאתי גם בפירוש הר' מנוח כתובה נוסחא זו:
10.
מתוך כל דבריו נעיר רק על נקודה אחת מעניינת. אם כדברי רב יש תקנה שצריך לבטל אחרי הבדיקה מדוע תקנה זו לא תוקנה כבר בימי התנאים.
11.
שאלה זו הינה עקרונית למעשה בכל הש"ס כולו, כאשר מובא שאמורא "מוסיף" דין על מה שכתוב במשנה, האם כוונתו שכך כבר היה בימי המשנה [בזמן התנאים] או שמא האמורא חידש דין חדש ונוסף.
12.
ונראה שאותה שאלה ניתן לשאול לגבי מה שהוסיפו התנאים המאוחרים לתנאים המוקדמים, ובכלל, האם התנאים קיימו מה שכתוב במשנה לפי ההסברים שהאמוראים נתנו למשנה?
13.
בדבריו, ה"כסף משנה" מעלה את שתי האפשרויות. ולגבי ההסבר שיש סמכות לאמוראים לחדש, הרי שבסוגייתנו התורה נתנה להם סמכות לחדש כפי הבנתן.
לאותה דעה שגם דין ביעור וגם דין ביטול חמץ הן מדאורייתא בכל זאת: "ומסרו הכתוב לחכמים שיפרשו היכא סגי ביטול והיכא בעי ביעור"
14.
וראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קיז, שמביא מהר"ן שבאמת בתקופת התנאים לא היתה קיימת חובה לבטל את החמץ כי לא חששו שמא תימצא עוגה יפה ותהיה דעתו עליה. ונראה לומא, שכך מתאים לומר לגבי כל דין שהוא משום גזירה שהוסיפו האמוראים [או כל דין שנאמר בתקופה מאוחרת יותר ביחס לתקופה קדומה יותר].
15.
ושם, מביא בשם אחד האחרונים הסבר יפה מדוע בתקופת התנאים לא היה דין של ביטול חמץ!!!
ההסבר: להלכה פוסקים כבית הלל שביום טוב הותרה הבערה גם שלא לצורך,וממילא מותר לשרוף חמץ שנמצא בחג הפסח עצמו, וחוזרת שאלת הגמרא מדוע צריך לבטל, הרי אם בגלל החשש שימצא חמץ בפסח יוכל לשרוף.
וזה מתאים לשיטת רבי יהודה שהעיקר הוא בשריפת החמץ אבל לפי דעת חכמים ניתן לבער החמץ [ולקיים דין "תשביתו"] גם באופנים אחרים [לפורר החמץ ולפזרו ברוח או להטילו לים]. לפי חכמים יוצא ששריפת החמץ בחג לא הותרה כי אין בה צורך כלל [וזה אפילו לפי בית הלל] ולפי זה אמר רב שצריך לבטל, כי אם ימצא בחג לא יוכל לשרוף
16.
ונוסיף: לכאורה הרי אם ימצא בחג יוכל להשליך לים – לפי חכמים, אלא כנראה בגלל שלא יוכל להשליך לים בגלל שהחמץ נחשב כמוקצה בעוד שאת השריפה [אם היתה מותרת] יכול לבצע במקום מציאת החמץ בלי לעבור על איסור טילטול. יש דיון רחב על כך כאן בפרשנים האם איסור טילטול בשבת ובחג חל אפילו אם בגלל איסור טילטול יעבור על איסור דאורייתא.
17.
המשך ההסבר [שמובא ב"ילקוט ביאורים"]: נחלקו הפוסקים אם הלכה כרבי יהודה שאין ביעור חמץ אלא בשריפה. הסיבה לספק תלויה בדין של "הלכה כסתם משנה". יש משנה במסכת תמורה דף לג עמוד ב] ש"רבי" סתם בה שחמץ בשריפה - כרבי יהודה. מצד שני, בהמשך מסכתנו [פסחים דף כא עמוד ב] מובאת המחלוקת בין חכמים לרבי יהודה בעניין זה, אם מצות ביעור מתקיימת דווקא על ידי שריפה. כלומר, יש לפנינו "סתם משנה" כרבי יהודה וגם יש משנה שיש בה מחלוקת ויש שלושה כללים בעניין זה:
1. הלכה כסתם משנה - ובענייננו כרבי יהודה
2. סתם ואחר כך מחלוקת - אין הלכה כסתם - ובענייננו הלכה תהיה כחכמים [כך בפשטות]
3. מחלוקת ואחר כך סתם - הלכה כסתם - ובענייננו כרבי יהודה.
ומכיון שה"סתם משנה" היא במסכת תמורה והמחלוקת היא במסכתנו - פסחים - והכלל הוא שאין סדר למשנה, זאת אומרת לא ברור איזו משנה מבין השתים כתב רבי יהודה הנשיא לפני השניה, וממילא איננו יודעים איזה כלל מבין השלשה כללים לעיל יש להחיל בסוגייתנו!
להלכה: רש"י פסק כרבי יהודה והרמב"ם פסק כחכמים.
18.
ולכן:
רב היה מסופק אם הלכה כרבי יהודה או כחכמים, ולכן סבר שהמוצא חמץ בפסח מספק אינו יכול לשורפו. וגם לפוררו אינו יכול כי אולי המצוה היא דווקא בשריפה,
לכן תיקן שיש לבטל החמץ אחרי הבדיקה!
19.
אבל:
חכמי המשנה כן ידעו איזו משנה נכתבה לפני האחרת, וממילא ידוע היה בתקופתם איזה כלל להפעיל, כלומר הם ידעו אם הלכה כרבי יהודה או כחכמים. וידעו [בתקופת התנאים] לומר מה יבצע אדם אם ימצא החמץ בפסח, אם לפורר, או לשרוף – תלוי כמי נפסקה הלכה אז.
20.
ונראה בכל זאת להעיר:
20.1
נקודת המוצא בהסבר הנ"ל היא, שהכללים לעיל בעניין הלכה כסתם משנה היו ידועים בתקופת התנאים.
20.2
לא עונה על השאלה מה היה בתקופת התנאים שלפני התקופה שרבי יהודה הנשיא ערך את המשניות! ויותר מכך, הרי המחלוקת היא בין רבי יהודה וחכמים, ואם כן, מה היה לפני רבי יהודה? אולי אז נהגו לפי חכמים, שביעור החמץ היה על ידי פירור ופיזור לרוח או על ידי זריקה לים ולא היו זקוקים לתקנה של ביטול החמץ, שהרי אם היו מוצאים חמץ בפסח יכלו בוודאות לפוררו כי הם סברו שאין גזירת טילטול חלה אם הפעולה נועדה למנוע איסור תורה [ויש לבדוק גם את השאלה מתי בדיוק ניתקנה גזירת הטילטול של מוקצה].
