מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
אם אינו רואה סימן ברכה לעולם הוי איסור או לא
פסחים נ ע"ב
מאי איריא ערבי פסחים אפי' ערבי שבתות וערבי ימים טובים נמי, דתניא העושה מלאכה בערבי שבתות ויו"ט מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם וכו', ופירש"י מאי איריא ע"פ, דקתני עד חצות במנהגא מכלל דמחצות ולהלן אסור ול"ל למיתני חצות לאשמעינן הך דיוקא, הא כל ערבי ימים טובים אסירי, עכ"ל. והיינו דמדכ' "דאינו רואה סימן ברכה לעולם" ע"כ דאסור לעשותו ולא רק שאין כדאי לעשותו.
וכן לקמן בגמ' דכ' ת"ר המצפה לשכר אשתו והיינו מתקולתא אינו רואה סימן ברכה לעולם, ופירש"י מתקולתא, נוטלת מאזניים בידה ומהלכת בשוק להשכירן לכל הצריכין דשכר מועט הוא ומבזה אשתו על שכר מועט, עכ"ל. וא"כ נחשב לדבר אסור מדאינו הגון לעשות כן וצריך לחוס על "כבוד אשתו" ולכן כ' דאי"ב ס"ב. וכן יעוי' בתוס' שכ' בשם ר"ח [אך לפנינו ליתא בר"ח, ואולי צ"ל ר"ת] שהיא מתבזה עי"ז שהיא מגלה זרעותיה בשעת טוויה יעו"ש. וא"כ זהו שכ' שאי"ב ס"ב. אולם מאידך כ' דהמצפה לשכר "ריחיים" ג"כ אי"ב ס"ב, ופירש"י שמשכירין בטורח גדול ושכר מועט ע"ש, וצ"ע הא לית ביה "דבר איסור" ולעיל בגמ' ס"ל דע"כ דאם כ' שאינו רואה ס"ב דע"כ דאית ביה דבר איסור, דאל"כ לק"מ בדכ' דהעושה מלאכה בע"ש וכו', ויל"ע הא אינו בהכרח כלל וכדכ' דהמצפה לשכר ריחיים א"ב ס"ב ואע"פ שמותר ע"פ דין.
וה"נ יל"ע בדכ' בגמ' אח"כ דהמשתכר בקנים ובקנקנים א"ב ס"ב, מ"ט כיון דנפיש אפחזייהו "שלטא בהו עינא", דשולט בהם "עין הרע" דבנ"א אך לא דאית ביה "דבר איסור" כלל, וכן בדכ' אח"כ ת"ר תגרי סימטא וקוצצי אילנות טובות וכו' אינו רואה ס"ב לעולם, מ"ט דתהו ביה אינשי, ופירש"י דמתוך כך "עין הרע" שולטת בהם יעו"ש, וא"כ יל"ע כנ"ל. וכן יל"ע בדכ' דד' פרוטות אין בהם ס"ב, שכר כותבים וכו' וכו', מ"ט אריב"ל כד' תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי סת"ם שלא יתעשרו וכו', ויל"ע כנ"ל.
ונראה בזה, דדוקא היכא דאיכא סיבה מ"ט אינו רואה סימן ברכה וכגון דאית ביה "עין הרע" וכיו"ב הוא די"ל דאכן אינו "אסור" כלל, אולם לא כן בדליכא סיבה מ"ט אי"ב ס"ב וכגון העושה מלאכה בע"ש ועיו"ט דאין בו עין הרע וכיו"ב, דע"כ דה"ט מדאסור לעשות ולכן אי"ב סי"ב דאל"כ מ"ט דאי"ב סי"ב, וזהו דס"ל לגמ' בפשיטות דמדכ' דהעושה מלאכה בע"ש וכו' אינו רואה ס"ב, דע"כ דאסור מדינא, ודו"ק.
וכן יעוי' בספ"ד דתענית (ל:) תנן התם מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב עושים, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין, ובכל מקום ת"ח בטלים, רשב"ג אומר לעולם יעשה כ"א עצמו כת"ח וכו', ר"ע אומר כל העושה מלאכה בט' באב אינו רואה ס"ב לעולם, וחכ"א כל העושה מלאכה בט' באב ואינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה וכו', וכ"ה ברמב"ם בפ"ה דתעניות ה"י, ובטושו"ע או"ח (ס"ס תקנד' סכ"ד) דכל העושה מלאכה בט"ב א"ר ס"ב, ויעו"ש ב"מגן אברהם" (בס"ק כז') שכ' דמשמע דאפי' במקום שנהגו לעשות מלאכה אעפ"כ א"ר ס"ב וכו', וא"כ צ"ע למה אין נזהרים בזה. ומ"מ בגמ' משמע דכ"ז דוקא כשקובע עצמו למלאכה ומסיח דעתו מהאבילות, עכ"ד. ויעו"ש במחה"ש דבי' דה"ט מדאמר רשב"ג שכ"א יעשה עצמו כת"ח, דע"כ שלא יסיח דעתו, וכן מדא"ר עקיבא כל העושה וכו' וחכ"א כל העושה מלאכה "ואינו מתאבל" וכו', וא"כ מסתמא גם ר"ע איירי בכה"ג שאינו "מתאבל" ע"י המלאכה וכו', עכ"ד זקנינו הגרש"ק בעל המחה"ש יעו"ש.
וא"כ זהו שכ' דא"ר בו סימן ברכה, דאכן איירי שעושה דבר איסור במלאכה ואפי' אם נהגו במקומו לעשות מלאכה, דאכתי "מסיח דעתו" מאבילות ביהמ"ק דזה בכל דוכתי אסור. וכן יעוי' בר"פ חלק סנהדרין (צב.) דא"ר אלעזר כל שאינו מהנה ת"ח מנכסיו א"ר סימן ברכה לעולם שנא' אין שריד וגו' יעו"ש, דג"כ הוי דבר איסור בדנמנע מלהנות ת"ח מנכסיו, דע"כ דאיירי שבידו להנותו ואינו עושהו.
