טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
העיד רבי יוסי בן יועזר איש צרידה על איל קמצא דכן – מצחן דו-גוני
"וסבר רבי אלעזר משקין אית להו טומאה בעולם? והתניא, רבי אלעזר אומר: אין טומאה למשקין כל עיקר. תדע, שהרי העיד רבי יוסי בן יועזר איש צרידה על איל קמצא דכן, ועל משקין בית מטבחיא דכן" (פסחים, טז ע"א).
פירוש: וְכי סָבַר ר' אֶלְעָזָר: מַשְׁקִין אִית לְהוּ [יש להם] טוּמְאָה מן התורה בָּעוֹלָם [בכלל]? וְהָתַנְיָא [והרי שנינו בברייתא], ר' אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֵין טוּמְאָה לַמַּשְׁקִין כָּל עִיקָּר מן התורה. תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי הֵעִיד יוֹסֵף בֵּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה עַל החגב המכונה אֵיל קַמְצָא שהוא דָּכָן [טהור] ומותר באכילה, וְעַל מַשְׁקִין הנוזלים הנמצאים בבֵּית מִטְבְּחַיָּא [בבית המטבחיים] של בית המקדש שהם דָּכָן [טהורים] ולא גזרו בהם טומאה. ואם משקים אלה טהורים משמע שמן התורה אין טומאת משקים כל עיקר וטומאתם רק מדברי סופרים, והם לא גזרו טומאה במקדש! (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: מצחן דו-גוני שם באנגלית: Slant-Faced Grasshopper שם מדעי: Acrida bicolor
שם נרדף במקורות: שושיבא,איל קמצא, סלעם, רשון
הנושא המרכזי: לזיהוי איל קמצא
עדותו של יוסף בן יועזר מובאת במשנה במסכת עדויות (פ"ח מ"ד): "העיד רבי יוסי בן יועזר איש צרידה על איל קמצא דכן וכו'". הניסיון הקדום ביותר לזהות את איל קמצא נערך בתלמוד בעבודה זרה (לז ע"א): "גופא: העיד יוסי בן יועזר איש צרידה על אייל קמצא דכן ... מאי אייל קמצא? רב פפא אמר: שושיבא, ורב חייא בר אמי משמיה דעולא אמר: סוסביל. רב פפא אמר שושיבא, וקמיפלגי בראשו ארוך, מר סבר: ראשו ארוך אסור, ומר סבר: ראשו ארוך מותר. רב חייא בר אמי משמיה דעולא אמר סוסביל, בראשו ארוך כ"ע לא פליגי דאסור, והכא בכנפיו חופין את רובו על ידי הדחק קמיפלגי, מר סבר: רובא כל דהו בעינן, ומר סבר: רובא דמנכר בעינן" (1).
ממהלך דברי הגמרא משתמע שקיימת מחלוקת אמוראים כיצד לזהות את "איל קמצא". לדברי רב פפא איל קמצא הוא שושיבא המתאפיין בראש ארוך ומחלוקת חכמים ורבי יוסי בן יועזר היא האם חגב בעל ראש ארוך טהור או טמא. רש"י (שם) מפרש: "שושיבא - מין חגב וראשו ארוך". לדעת עולא איל קמצא אינו שושיבא אלא סוסביל משום שבראשו ארוך אין מחלוקת. הסוסביל הוא חגב בעל כנפיים קצרות יחסית שחופות את רובו רק בקושי ("על ידי הדחק"). מחלוקת חכמים ורבי יוסי בן יועזר מתייחסת למשנה (חולין, פ"ג מ"ז): "ובחגבים: כל שיש לו ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרסולים, וכנפיו חופין את רובו וכו'". המחלוקת היא האם כנפיים הארוכות רק במעט מאשר רובו של החגב מהוות סימן כשרות, או שכנפיו צריכות להיות ארוכות במידה כזו שיהיה ניכר בברור שהן חופות את רובו. מדברי הערוך (ערך "איל") נראה שהוא סבור ששושיבא וסוסביל הם שמות נרדפים: "... פירוש איל קמצא הוא שושיבא והוא סוסביל ממיני חגבים וראשו ארוך" ולא כפי שמשתמע מפשט הסוגיה.
קמצא
גם אם נניח שקיימת מחלוקת אמוראים לגבי זיהוי "איל קמצא" הרי שאין ספק שהשם "קמצא" לעצמו הוא חגב או אולי ארבה המדבר. אונקלוס מתרגם את הפסוק "... ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (במדבר, יג ל"ג): "ותמן חזינא ית גבריא בני ענק מן גבריא והוינא בעיני נפשנא כקמצין וכן הוינא בעיניהון". כך אנו מוצאים גם בגמרא בסוטה (לה ע"א): "אמר רב משרשיא: מרגלים שקרי הוו, בשלמא ונהי בעינינו כחגבים לחיי, אלא וכן היינו בעיניהם מנא הוו ידעי? ולא היא, כי הוו מברי אבילי, תותי ארזי הוו מברי, וכי חזינהו, סלקו יתבי באילני, שמעי דקאמרי: קחזינן אינשי דדמו לקמצי באילני"(2).
על החגבים כמזיקים אנו לומדים בגמרא בתענית (כא ע"ב): "אמרו ליה לרב יהודה: אתו קמצי. גזר תעניתא. אמרו ליה: לא קא מפסדן. אמר להו: זוודא אייתו בהדייהו?" (3) (תענית, כא ע"ב). מפרש שם רש"י: "קמצא - ארבה שמכלה את התבואה. לא קא מפסדא - לא בעינן למיגזר תעניתא. זוודא אייתו בהדייהו - בתמיה: וכי צידה הביאו עמם שלא יפסידו את התבואה?". הרב קאהוט (ערך "קמץ") כתב שקמצא הוא חגב בסורית, ערבית ובפרסית. כך זיהה גם לויזוהן אלא שלדעתו גם ארבה המדבר נקרא בשם זה. כך ברור היטב מדוע גזר רב יהודה תענית כאשר הגיע ה"קמצא". בבראשית רבה (וילנא, בראשית פרשה כא ה') קיימת כנראה התייחסות לכנפיו של החגב החופים את גופו: "דרש רבי פפוס הן האדם היה כאחד ממנו, כאחד ממלאכי השרת, א"ל ר"ע דייך פפוס, א"ל מה אתה מקיים הן האדם היה כאחד ממנו ... רבנן אמרי כגבריאל שנאמר והנה איש אחד לבוש הבדים, כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה וכו'". גם מדברי הירושלמי (עבודה זרה, פ"ה מד טור ד /ה"ד) משתמע ש"קמצא" הוא חגב: "ר' חזקיה אכל קמצין" והכוונה כמובן לחגבים הכשרים לאכילה.
לקמצא יש משמעות נוספת והיא נמלה כפי שאנו מוצאים במדרש בברכות (נד ע"ב): "אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל - גמרא גמירי לה. אמר: מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי, איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו ואיקטלינהו. אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה, ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי ונקבוה ונחית בצואריה וכו'"(4). רש"י מפרש כאן שקמצי הם נמלים. פירוש זה מתאים יותר להקשר מאשר חגבים משום שהנמלים מפורסמות כחופרות מחילות יעילות. ביבמות (קכא ע"ב) מביא רש"י את שני הפירושים. אומרת שם הגמרא: "ודלמא לא אזלי! אמר רב יהודה אמר שמואל: דקאמרי הרינו באין מלספוד ומלקבור את איש פלוני. ודלמא קמצא בעלמא שכיב ליה, ואסיקו ליה על שמיה! דקאמרי כן וכן רבנן הוו התם, כן וכן ספדני הוו התם" (5). מפרש רש"י: "קמצא בעלמא - חגב או נמלה המיתו התינוקות והעלו לה שם איש פלוני כדרך שהתינוקות משחקין".
איל קמצא
מפרש הרמב"ם בפיהמ"ש בעדויות (שם): "איל קומציא - איל של ארבה, והוא מין ממיני הארבה דומה לאיל, ותרגום חגבים קומצין. העיד שהוא ממיני הארבה הטהור ומותר לאכלו. ותרגום טהור דכי, וטהורים דכן". אם נסכם את המקורות השונים נוכל לתאר את איל קמצא או השושיבא כחגב בעל ראש ארוך הדומה לאיל. הדמיון הוא במבנה המחושים ההולכים וצרים לכיוון הקצה בדומה לקרנים. איל קמצא הוא אם כן חגב בעל קרנים. המבנה המיוחד של ראשו העניק לו גם את השם רשון בנוסף לשם הנרדף סלעם כפי שאנו מוצאים בגמרא בחולין (סה ע"ב): "סלעם דכתב רחמנא למה לי? אם אינו ענין לגופו, תנהו ענין לראשו ארוך!" ובהמשך: "סלעם זה רשון וכו'" (שם, סו ע"א). כל התרגומים הארמיים: אונקלוס, ניאופיטי ושומרוני מתרגמים סלעם – רשון. הרב קאהוט בערוך השלם (ערך "ששיבא") טוען שמקור השם שושיבא הוא בשש רגליו של החגב.
המאפיינים שתיארנו מצביעים על חגבים מתת משפחת המצחנים (Acridinae). בקבוצה זו נכללים חגבים גדולים למדי כמו מיני החטמנים (Truxalis) שנקראו בעבר סלעמים. בראשם שני מחושים שבסיסם מורחב המעניקים להם מראה דמוי איל. אנו נדגים את מבנה השושיבא בעזרת המין מצחן דו-גוני (תמונות 1-2,5) הדומה למדי לחטמנים ושונה בפרטי מבנה שאינם בולטים לעין המתבונן שאינו מנוסה. ניתן להניח שהקדמונים לא הבחינו בין המינים השונים של קבוצה זו. שימו לב לכך שכנפי המצחן ארוכות מגופו ובכך הוא עונה על הדרישה "כנפיו חופין את רובו" המהווה גם היא סימן טהרה.
קושי העומד בפני זיהוי איל קמצא - שושיבא עם המצחנים המוכרים לנו הוא פירושו של הערוך (שם) הכותב: "...פירוש מין חגב הוא והוא שמן הרבה והוא אייל קמצא וכו'". תכונה זו של גוף שמן איננה מאפיינת את המצחנים אולם ראשם ארוך כפי שכתב הערוך בערך "איל". קושי נוסף נובע מהשם "איל" משום שקרני האילים (זכרי הכבשים) מפותלות ואינן זקופות כמחושי המצחנים. ז. עמר מציע שה"איל" בשם "איל קמצא" הוא למעשה צבי. הוא מספר שבתימן מיני חגבים אלו היו ידועים בשם "ע'זאלה" (קרי גזאלה) כלומר צבי. מחושי המצחנים בעלי הבסיס ההולך וצר דומים מאד לקרני הצבי הארץ ישראלי (תמונות 3-4). החלפת שמות זו אינה מובנת לי משום שגם אם אנו מוצאים במקורות החלפה בין צבי ואייל (ראה: ז. עמר, ה'מרה' – אמצעי לאבחנה בין צבי לאייל', המעין, מט/ב (טבת תשס"ט), עמ' 14). לא מצאנו החלפה בין איל (זכר הכבשים) וצבי. במקביל קשה להניח שאיל קמצא הוא אייל משום שקרניו מסועפות (ראו במאמר "כאשר יאכל את הצבי ואת האיל"). ייתכן שהשם איל קמצא נובע מדמיון לזן איל בעל קרניים זקופות שאינו מוכר כיום באזורנו או שההשוואה למחושי המצחנים כללית בלבד ואינה מתייחסת להבדל בפיתול הקרן.
מחושי החגבים נקראים בשם "קרנים" בהקשרים נוספים. ביומא (עז ע"ב): "אמר רבי פנחס משום רב הונא צפוראה: מעין היוצא מבית קדשי הקדשים בתחילה דומה לקרני חגבים, כיון שהגיע לפתח היכל נעשה כחוט של שתי, כיון שהגיע לאולם נעשה כחוט של ערב כיון שהגיע אל פתח עזרה נעשה כפי פך קטן וכו'". הערוך (ערך "סלעם") גורס כאן: "... מעיין היוצא מבית קודש הקדשים בתחילה דומה כמין קרני סלעם פירוש חגב". התאור הוא של מעין ההולך ומתרחב בהדרגה כאשר בשלב הראשון עוביו כקרני חגבים. עלינו להניח שגם במהלך שלב ראשוני זה מתרחשת התרחבות בקנה מידה קטן וההשוואה למחושי המצחן, ההולכים ומתרחבים בהדרגה מהקצה העליון אל עבר הבסיס, מדגימה היטב את התופעה. בפסחים (מח ע"ב): "משנה. שיאור ישרף, והאוכלו פטור. סידוק ישרף, והאוכלו חייב כרת. איזהו שיאור כקרני חגבים". גם כאן הדימוי לקרני חגבים קשור למבנה ההולך ומתרחב של מחושי המצחנים ולא למחושים דקים כבשאר החגבים. במבנה המחושים ותפקידם עוסקת הגמרא בשבת (עז ע"ב): "מאי טעמא קרנא דקמצא רכיכא? משום דדיירא בחילפי, ואי קשיא נדיא ומתעוורא. דאמר שמואל: האי מאן דבעי דליסמיה לקמצא לשלופינהו לקרניה"(6).
.JPG) |
|
.JPG) |
|
תמונה 1. מצחן דו-גוני |
|
תמונה 2. מצחן דו-גוני - מחושים |
 |
|
 |
|
תמונה 3. צבי ארץ ישראלי |
|
תמונה 4. צבי - פסיפס הציפורים בקיסריה סוף המאה ה- 6 |
כשרות איל קמצא (7)
טעם מחלוקת חכמים ורבי יוסי בן יועזר לגבי כשרות איל קמצא מובא בחולין (סו ע"א) והוא תלוי בדרשת הפסוקים: "... אין בו כל הסימנין הללו מהיכא תיתי? ארבה וחרגול כתיב! אי לא כתיב סלעם כדקאמרת, השתא דכתיב סלעם לרבויי ראשו ארוך, אימא לירבי נמי כל דהו, קמ"ל. מאי שנא התם דאמרת סלעם זה רשון חרגול זה ניפול, ומאי שנא הכא דאמרת סלעם זה ניפול חרגול זה רשון? מר כי אתריה ומר כי אתריה" (8). אגב דרשה זו אנו לומדים, שהחגב בעל הראש הארוך נקרא במקומות מסויימים גם סלעם ורשון. ההכרעה במחלוקת זו תלויה במחלוקת הזיהוי בגמרא בעבודה זרה (לז ע"א) שהובאה לעיל. לדעת רב פפא המזהה את איל קמצא עם השושיבא כשרותו תלויה במחלוקת הנ"ל: "רב פפא אמר שושיבא, וקמיפלגי בראשו ארוך, מר סבר: ראשו ארוך אסור, ומר סבר: ראשו ארוך מותר". לעומת זאת לדעת עולא אין מחלוקת לגבי "ראשו ארוך" וההלכה לגביו מוסכמת אך השאלה היא מהי ההסכמה? על פי גירסת הגמרא שלפנינו איל קמצא אסור: "רב חייא בר אמי משמיה דעולא אמר סוסביל, בראשו ארוך כ"ע לא פליגי דאסור וכו'". לפי רוב המפרשים גירסה זו טעות ויש לגרוס מותר. רש"י סותם: "שושיבא - מין חגב טהור" ובתוס' (עבודה זרה, לז ע"ב) אנו מוצאים את הסיבות לגירסה זו:
"בראשו ארוך כולי עלמא לא פליגי דאסור - קשה דאמרינן באלו טריפות (חולין דף סו.) תנא דבי ר' ישמעאל ראשו ארוך מותר ומתני' נמי דהתם משמע דראשו ארוך מותר מדלא קחשיב ליה בהדי סימני טהרה אין ראשו ארוך ובסוף פרק ר"ע (שבת דף צ:) אמר נמי דשושיבא מותר דהא חזייה רב לרב כהנא דהוה מיעבר שושיבא אפומיה א"ל רב שקליה דלמא קאכיל ליה חי ועבר משום בל תשקצו משמע דדוקא חי אסור אבל מת שרי לכן נראה לר"ת דגרסינן הכא ראשו ארוך דכ"ע לא פליגי דמותר וגירסא זו נמצאת בפר"ח [בחולין סה. ד"ה אלו כתבו וכן מצא בס' ישן]".
התוס' מתייחס לסוגיה בשבת (צ ע"ב) ממנה משתמע בברור ששושיבא הוא חגב טהור. "רבי יהודה אומר אף המוציא כו'. ותנא קמא סבר לא, מאי טעמא דילמא אכיל ליה. אי הכי, טהור נמי; דהא רב כהנא הוה קאים קמיה דרב, והוה קמעבר שושיבא אפומיה, אמר ליה: שקליה, דלא לימרו מיכל קאכיל ליה, וקעבר משום בל תשקצו את נפשתיכם! אלא, דילמא מיית ואכיל ליה. ורבי יהודה: אי מיית קטן מיספד ספיד ליה"(9).
ובתוי"ט (במשנה בעדויות):
"איל קמצא - פירש הר"ב מין חגב וראשו ארוך וסברי רבנן דאדרבה סלעם חרגול חגב כתיבי. והני אין ראשן ארוך. הלכך כל שיש ראשו ארוך לא. ור' יוסי בן יועזר דורש בכלל ופרט וכלל. ומרבה כל כעין הפרט שיש לו ד' סימנים דחשבינן במשנה דסוף פ"ג דחולין. ואיכא מ"ד בראשו ארוך לא פליגי דלכ"ע שרי [ה"ג התוס'] והכא בכנפיו חופין את רובו ע"י הדחק קמיפלגי. מר סבר רובא כל דהו בעינן. ומר סבר רובו דמינכר בעינן גמרא פ"ב דע"ז דף ל"ז".
סוסביל
ממהלך הסוגיה ניתן להסיק שסוסביל הוא חגב בעל כנפיים קצרות בהשוואה למינים הכשרים. "והכא בכנפיו חופין את רובו על ידי הדחק קמיפלגי, מר סבר: רובא כל דהו בעינן, ומר סבר: רובא דמנכר בעינן". התופעה של התקצרות הכנפיים קיימת בכמה מינים שוכני קרקע. זיהוי זה עשוי להסביר את פירושו התמוה, לכאורה, של האבן עזרא (ויקרא, יא כ"ב): "נקרא ארבה מלשון ריבוי. הסלעם מין יעלה בסלעים". זיהוי הסלעם, השושיבא והסוסביל כשמות נרדפים למצחנים מצביע על הסלעם כחגב החי על צמחים ולא על סלעים שלא כפירוש האבן עזרא. משמעות הפועל סלעם בארמית הוא להשמיד או לבלוע תכונה המתארת את נזקי החגבים ובמיוחד את ארבה המדבר. אם ננתק בין השושיבא והסוסביל (כאמור לעיל) הרי שראשו של הסוסביל איננו ארוך אלא שכנפיו קצרים. על פי גישה זו מדובר בחגב שוכן קרקע כפירושו של האבן עזרא. בתמונה 6 מוצג חגב הנקרא רגבן בית הלחמי (Ocneropsis bethlemita) הנפוץ בחרמון בעל כנפיים מנוונות לחלוטין. כמובן שאין אפשרות לזהותו כסוסביל בעל כנפיים החופות את רוב גופו ("על ידי הדחק") אך ייתכן ומדובר במין דומה. הצעה זו פותרת בעיה נוספת והיא העובדה שבקרב המצחנים בעלי מחושים דמויי "איל" לא ידועים מינים שכנפיהם קצרות. לפי הגישה הרואה בשושיבא ובסוסביל שמות נרדפים עלינו למצוא חגב שיכלול את שני הסימנים (ראש ארוך וכנפיים קצרות). פירוש שלא הצלחתי להבין מופיע בערוך השלם של הרב קאהוט (ערך "איל"): "... וסוסביל ממש ל"פ (לשון פרסי) סוסה ביל בעל כנפים ארוכים וזה מה שאמר עולא בכנפיו חופין את רובו". מדברי עולא משתמע שהסוסביל בעל כנפים קצרות יחסית ולא ארוכות.
 |
|
 |
|
תמונה 5. מצחן דו-גוני |
|
תמונה 6. רגבן בית הלחמי - צולם בחרמון |
(1) פירוש: "גּוּפָא [לגופו] של דבר שהזכרנו קודם: הֵעִיד יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה עַל החגב הקרוי אֵייל קַמְצָא דָּכָן [שהוא טהור] ... ושואלים: מַאי [מהו] אֵייל קַמְצָא? רַב פַּפָּא אָמַר: חגב שנקרא שׁוֹשִׁיבָא, וְרַב חִיָּיא בַּר אַמִי מִשְּׁמֵיהּ [משמו] של עוּלָּא אָמַר: חגב הנקרא סוּסְבִּיל. ומסבירים את מחלוקתם. רַב פַּפָּא אָמַר שׁוֹשִׁיבָא הוא, וְקָמִיפַּלְגִי [והם חלוקים] יוסי בן יועזר והחכמים שחלקו עליו בְּחגב שראשׁוֹ אָרוֹךְ, מָר סָבַר [חכם זה, חכמים, סבור]: חגב שראשׁוֹ אָרוֹךְ אָסוּר, וּמָר סָבַר [וחכם זה, יוסי בן יועזר, סבור]: ראשׁוֹ אָרוֹךְ מוּתָּר. רַב חִיָּיא בַּר אַמִי מִשְּׁמֵיהּ [משמו] של עוּלָּא שאָמַר סוּסְבִּיל, לדעתו בְּראשׁוֹ אָרוֹךְ (כמו שושיבא) כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי [הכל אינם חולקים] שהוא אָסוּר, וְהָכָא [וכאן] לענין סוסביל בּשאלה של כְּנָפָיו חוֹפִין אֶת רוּבּוֹ עַל יְדֵי הַדְּחָק קָמִיפַּלְגִי [חלוקים הם], כאשר אין זה רוב הניכר לעין אלא רק ניתן להימדד בדוחק, מָר סָבַר [חכם זה, יוסי בן יועזר סבור]: רוּבָּא כָּל דְּהוּ בָּעֵינַן [רוב כל שהוא אנו צריכים] והוא כשר, לפי שכנפיו חופים את רובו. וּמָר סָבַר [וחכם זה, חכמים, סבור]: רוּבָּא דְּמִנְכַּר בָּעֵינַן [רוב שניכר אנו צריכים]".
(2) פירוש: "אֶרֶץ אכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא". על מה שנאמר "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בעיניהם" (במדבר יג, לג), אָמַר רַב מְשָׁרְשִׁיָּא: מְרַגְּלִים שַׁקָּרֵי הָווּ [שקרנים היו], בִּשְׁלָמָא [נניח] מה שאמרו "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים" לְחַיֵּי [בסדר], אֶלָּא מה שהוסיפו ואמרו "וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם", מְנָא הָווּ יָדְעִי [מניין היו יודעים]? ומעירים: וְלֹא הִיא, אין הדבר כן, כִּי הָווּ מַבְרֵי אֲבֵילֵי [כאשר היו הכנענים מברים, עורכים סעודת הבראה לאבלים] תּוּתֵי אַרְזֵי הָווּ מַבְרֵי [תחת הארזים היו מברים אותם], וְכִי חָזִינְהוּ, סָלְקוּ יָתְבִי בְּאִילָנֵי [וכאשר ראו אותם המרגלים, עלו וישבו באילנות], שָׁמְעֵי דְּקָאָמְרִי [והיו שומעים שהאנשים אומרים]: קָחָזֵינַן אֱינָשֵׁי דְּדָמוּ לְקַמְצֵי בְּאִילָנֵי [רואים אנו אנשים הדומים לחגבים באילנות]".
(3) פירוש: "אמרו ליה [לו] לרב יהודה: אתו קמצי [באו ארבה] למדינה. גזר על כך תעניתא [תענית]. אמרו ליה [לו]: לא קא מפסדן [אין הם מפסידים מזיקים], שאינם אוכלים הרבה. אמר להו [להם]: זוודא אייתו בהדייהו [וכי צידה הביאו אתם], שיש להם ממה להתפרנס? הלא בהכרח, גם אם אינם מזיקים עכשיו, יתחילו לאכול לאחר זמן!"
(4) פירוש: "על האבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל אין מקרא כתוב, אלא גמרא גמירי לה [מסורת מסורה היא]. ומסופר שכך אמר עוג: מחנה ישראל כמה הוי [הוא] תלתא פרסי [שלוש פרסאות], איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו, ואיקטלינהו [אלך ואעקור הר בן שלוש פרסות ואשליך עליהם, ואהרגם]. אזל [הלך] ועקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה [הר בן שלוש פרסות ושם על ראשו], ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי [והביא הקדוש ברוך הוא עליו חגבים] ונקבוה לכיפת ההר, ונחית בצואריה [ונפל ההר על צווארו]".
(5) פירוש: "גמרא שנינו במשנה שאפשר לסמוך על מה שהתינוקות אומרים: "הרי אנו הולכים לספוד ולקבור את איש פלוני". ושואלים: וְדִלְמָא [ושמא] לֹא אָזְלֵי [הלכו] כלומר, שחושבים שימות אותו אדם והולכים לספוד לו, ובסופו של דבר לא מת? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: דְּקָאָמְרִי [שאומרים] התינוקות: "הֲרֵינוּ בָּאִין מִלִּסְפּוֹד וּמִלִּקְבּוֹר אֶת אִישׁ פְּלוֹנִי". ושואלים: כיון שתינוקות הם, וְדִלְמָא קַמְצָא בְּעָלְמָא שְׁכֵיב לֵיהּ וְאַסִּיקוּ לֵיהּ עַל שְׁמֵיהּ [ושמא חגב בלבד ששיחקו בו מת לו והעלו אותו, וקראו לו, על שמו של אותו אדם] ועשו התינוקות משחק לויה של הספד, ואין מכאן ראיה! ומשיבים: דְּקָאָמְרִי [שאומרים] התינוקות: "כֵּן וְכֵן רַבָּנַן הָווּ הָתָם. כֵּן וְכֵן סַפְדָּנֵי הָווּ הָתָם [כך וכך חכמים היו שם, כך וכך ספדנים היו שם]", שוודאי הם מספרים על מאורע שהיה".
(6) פירוש: "מַאי טַעְמָא קַרְנָא דְּקַמְצָא רְכִיכָא [מה טעם קרן המישוש של החגב רכה]? אמר לו: מִשּׁוּם דְּדָיְירָא בְּחִילְפֵי, וְאִי קַשְׁיָא נָדְיָא וּמִתְעַוְּורָא [שהוא דר בין העשבים ואם היתה הקרן קשה, היתה נשברת ומתעוור החגב], שמשמאבד החגב את כלי המישוש הריהו מאבד את כושר התנועה. שכן אמר שמואל: הַאי מַאן דְּבָעֵי דְּלִיסְמֵיהּ לְקַמְצָא לְשַׁלוֹפִינְהוּ לְקַרְנֵיהּ [מי שרוצה לעוור את החגב, שישלוף, יחתוך את קרנו]".
(7) תאור מפורט על הנהוג הלכה למעשה בדורות האחרונים ביחס לאיל קמצא מופיע בספרו של ז. עמר "הארבה במסורת ישראל".
(8) פירוש: "ושואלים: ואם אין בו כל הסימנין הללו מהיכא תיתי [מהיכן תבוא, תלמד] שיהיה מותר? הלא ארבה וחרגול כתיב [נאמר תחילה], ויש בהם כל אותם סימנים! ומשיבים: אי לא כתיב [אם לא היה כתוב] סלעם הייתי מפרש כדקאמרת [כמו שאתה אומר]. השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] סלעם, ממנו למדנו לרבויי [לרבות] זה שראשו ארוך, ואינו דומה לכל הפרטים המנויים בפסוק זה, אם כן אימא לירבי נמי כל דהו [אמור שנרבה גם כן כל שהוא], גם זה שאין בו סימנים אלה, אם שמו חגב, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שלא. ושואלים על סתירה שיש לכאורה בין הברייתות: מאי שנא התם דאמרת [במה שונה שם בברייתא של תנא דבי רב שאתה אומר]: סלעם זה רשון, חרגול — זה ניפול. ומאי שנא הכא דאמרת [ומה שונה כאן בברייתא של תנא דבי ר' ישמעאל שאמרת]: סלעם זה ניפול, חרגול זה רשון? ומשיבים: מר כי אתריה ומר כי אתריה [חכם זה כלשון מקומו וחכם זה כמקומו]".
(9) פירוש: "שנינו במשנה שר' יְהוּדָה אוֹמֵר שאַף הַמּוֹצִיא חגב חי טמא חייב בכל שהוא שכן מצניעים אותו לתינוק לשחק בו. ומסבירים: וְהתַּנָּא קַמָּא סָבַר [הראשון סבור] שלא נותנים לתינוק חגב טמא קטן לשחק בו. מַאי טַעְמָא [מה טעם] הדבר? משום החשש דִּילְמָא אָכֵיל לֵיהּ [שמא יאכל אותו] הילד. ומקשים: אִי הָכִי [אם כך] שחוששים לדבר, אם כן חגב טָהוֹר נַמִי [גם כן] יאסרו לתת לתינוק שמא יאכלנו. דְּהָא [שהרי] מסופר שרַב כָּהֲנָא הֲוָה קָאֵים קַמֵּיהּ [היה עומד לפני] רַב וַהֲוָה קָמַעֲבַר שׁוֹשִׁיבָא אַפּוּמֵּיהּ [והיה מעביר חגב חי טהור ליד פיו]. אָמַר לֵיהּ [לו] רב לרב כהנא: שְׁקַלֵיהּ [הנח אותו] כדי שלֹא לֵימְרוּ מֵיכַל קָאָכֵיל לֵיהּ וְקָעָבַר [יאמרו שאוכל הוא אותו ועובר] מִשּׁוּם "בל תְּשַקְּצוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם", נמצא שאף אכילת חגב טהור בעודו חי יש בה משום עבירה! אֶלָּא יש לומר שאף לדעת סתם משנה אין חשש שהילד הקטן יאכל את החגב שהוא משחק בו, אלא טעם האיסור בחגב טמא הריהו דִּילְמָא מָיֵית וְאָכֵיל לֵיהּ [ושמא ימות החגב ויאכל אותו], ולכן אין מניחים לילד לשחק בחגב טמא. וְר' יְהוּדָה סבר שאין לחשוש לכך, כי אִי מָיֵית אם ימות החגב הקָטָן מִיסְפַּד סָפֵיד לֵיהּ [יספוד לו] ויתאבל עליו, ובודאי לא יאכלנו".
רשימת מקורות:
מ. דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 186-187).
ז. עמר, הארבה במסורת ישראל, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, עמ' 109-112.
תודה לרב אבישי מגנצא על עזרתו בכתיבת מאמר זה.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
