אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"חבית של תרומה שנשברה"
לדינם של ספרי תורה בימי השואה
פסחים כ ע"ב
היו אלו ימי מלחמת העולם השניה, לאחר שהנאצים השתלטו על כל מרכזי היהדות בפולין והחלו שולחים ידם בקדשי בני ישראל. באחד הימים נפוצה השמועה בגטו ורשה, כי הרשעים עומדים לבזות את ספרי התורה הרבים שבעיר בכך שיעשו מהם סוליות לנעליהם. יהודי העיר נחרדו לשמוע על הבזיון הצפוי לספרי התורה והם הזדרזו לעשות שאלת חכם מאת רבני העיר הכלואים עימם בגטו כדת מה לעשות.
והיו מרבני הגטו שהורו כי כיון שכך, עדיף לשרוף את ספרי התורה ובלבד שלא יבואו לידי בזיון, כי הבזיון של שריפה, הוא פחות מהבזיון של מדרס על רצפה מטונפת.
והנה נחלקו בשאלה זו גדולי עולם ה'כנסת יחזקאל' (סימן לז) כתב שאסור לאבד בידים כתבי קודש, והוא איסור תורה, אף על פי שאם לא ישרפנו יבא לבזיון גדול יותר. מאידך ה'שבות יעקב' (ג, י) כתב להתיר כשאין אפשרות אחרת, והוכיח כך משאול המלך שאיבד עצמו לדעת בידים כדי שלא יתעללו בו הפלשתים. ובכנסת יחזקאל דחה את ראיית השבות יעקב משאול המלך, על פי דברי ה'ים של שלמה' (בבא קמא פרק החובל) ששאול ידע שישראל ימסרו את עצמם בשביל ה"מלך" על קידוש ה', ויהרגו כמה מישראל ולכך מסר עצמו, עיין שם.
אף בשדי חמד (כרך ב מערכת מ כלל יא) כתב בשם ספר 'חסד לאברהם' להגאון רבי אברהם תאומים (מהדורא תניינא סימן יז) לדחות את ראיית השבות יעקב ששונה מאבד עצמו לדעת ששם אין חילוק אם מאבד עצמו במעשה או על ידי גרמא, ולכן מותר לו לאבד את עצמו בבזיון מועט כדי שלא יבוא לידי בזיון גדול. אבל לענין מחיקת כתבי הקודש, יש לומר שרק מחיקה על ידי גרמא מותרת אבל לא על ידי מעשה, ולכן אסור לשרוף כתבי קודש בידים, אף שהוא עושה זאת כדי שלא יבואו לידי בזיון יותר גדול.
ובשדי חמד מביא תשובה שראה בילדותו מאת הגאון רבי אליהו צבי מרבני ירושלים, שנשאל בשנת תצ"ד, מאחד שהיה בספינה, וראה לסטים באים, וידע שכשיראו הספר תורה שעמו ינהגו בו בבזיון, אם מותר להשליך הספר תורה לים בצנעה שלא יתחלל שם שמים. ובתוך דבריו כתב אותו גאון כי אין לחשוש למחיקת מות הקודש, ומצד יסוד זה יתכן שיש להתיר להשליך את ספר התורה לים, לפי שמחיקת שמות הקודש על ידי גרמא מותר. אמנם השדי חמד עצמו אינו רוצה להסתמך על הדברים להלכה ולמעשה שכן אולי אותו רב אוסר זאת.
והגאון רבי יצחק זילברשטיין בספר 'חשוקי חמד' מספר ששאל זאת מעם חמיו מרן הגרי"ש אלישיב אם היה היתר לכך ששרפו ספרי תורה בזמן השואה. ומביא שמרן הגרי"ש השיבו לו שאין לעשות זאת כי כל עין תדמע, ואיך נבוא לשרוף בידים ספר תורה שהוא מחמד עינינו, ויבא בעל הנקמות וינקום נקמתו מהעמלק האכזרי. אך יתכן שהרבנים שהתירו זאת סמכו גם על הנאמר בסוגייתנו, חבית של תרומה שנשברה בגת העליונה ותחתיה חולין טמאין מודה רבי אליעזר ורבי יהושע שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל, ואם לאו רבי אליעזר אומר תרד ותטמא ואל יטמאנה ביד, רבי יהושע אומר יטמאנה ביד. [כיון דסופה לאיבוד שרי לטמויי ביד, (רש"י דף טו ע"א)], וכך בעניננו. ויתכן שגם רבי אליעזר יודה בעניננו, כי מחלוקתם היא באופן שאם אנו לא נטמא בידים את התרומה תיפסד החבית של חולין, ובזה אסר רבי אליעזר. אבל בעניננו, הספר תורה עצמה תתבזה מאד, ולכן השריפה באה למנוע בזיון גדול יותר של טנוף הספר, והשי"ת ינקום נקמת תורתו השרופה ונקמת דם עבדיו.
