טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
ואילו מתותים תאנים ורמונים לא – תות שחור
"אמר רבי זירא: אף אנן נמי תנינא: אין סופגין את הארבעים משום ערלה, אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד ואילו מתותים תאנים ורמונים לא. מאי טעמא לאו משום דלא קאכיל להו דרך הנאתן? אמר ליה אביי: בשלמא אי אשמעינן פרי גופא דלא קאכיל ליה דרך הנאתו שפיר. אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא" (פסחים, כד ע"ב).
פירוש: אָמַר ר' זֵירָא: אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא [אנו גם כן שנינו] כעין זה במשנה. שאמרו חכמים: אֵין סוֹפְגִין (לוקים) אֶת הָאַרְבָּעִים מלקות מִשּׁוּם איסור שתיית משקה הנסחט מפרי עץ עָרְלָה, אֶלָּא עַל המשקה הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים וּמִן הָעֲנָבִים בִּלְבַד. ומכאן נדייק: וְאִילּוּ המשקה היוצא מִתּוּתִים תְּאֵנִים וְרִמּוֹנִים לֹא, אינו לוקה עליהם מן התורה, אף שפירות אלה אסורים באכילה. מַאי טַעְמָא [מה טעם הדבר] לָאו [האם לא] מִשּׁוּם שלֹא קָאָכֵיל לְהוּ [אוכל אותם] בדֶּרֶךְ הֲנָאָתָן הרגילה, שפירות אלה דרך בני אדם לאוכלם ולא לסחוט מהם משקה. אָמַר לֵיהּ [לו] אַבַּיֵי: אפשר לדחות ראיה זו, בִּשְׁלָמָא אִי אַשְׁמַעִינַן [נניח אם היה משמיע לנו] בענין הפְּרִי גּוּפָא [עצמו] כש לֹא קָאָכֵיל לֵיהּ [אוכל אותו] בדֶּרֶךְ הֲנָאָתוֹ הרגילה שַׁפִּיר [יפה] אז אפשר היה ללמוד מכאן הלכה זו, אֶלָּא הָכָא [כאן] שלא אסר במשקי תותים ותאנים, הטעם הוא מִשּׁוּם שזֵיעָה בְּעָלְמָא [בלבד] הוּא ואינו נידון כחלק מהותי מן הפרי (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: תות עץ שם באנגלית: Mulberry שם מדעי: Morus nigra
שם נרדף במקורות: תותא, תותיא, תותייא, בנות שקמה? שמות בשפות אחרות: ערבית - תות
הנושא המרכזי: מאפייני התות במקורות
התות לא מוזכר במקרא (1) ולראשונה הופיע בספרות החיצונית ולאחר מכן בספרות חז"ל. בכל המקורות הכוונה כנראה לזני המין תות השחור (Morus nigra) משום שהתות הלבן (Morus alba) שמוצאו מסין הוכנס ארצה רק בימי הביניים לצורך גידול זחלי טוואי המשי (2). על צבעו של התות ניתן ללמוד מתוך המשנה במעשרות (פ"א מ"ב): "מאימתי הפירות חייבות במעשרות ... האוג והתותים משיאדימו וכל האדומים משיאדימו וכו'". מדובר באחד מזני התות השחור שלעת הבשלתו הוא בצבע אדום. בכפרי הערבים ניתן למצוא עד היום זן תות בעל צבע ארגמן כהה הנקרא בערבית "תות שאמי" בצד זן בצבע שחור הנקרא "תות אסמר". על צבעו של התות אנו לומדים גם מהמדרש (ילקוט שמעוני, בראשית רמז לח): "אי הבל אחיך וגו' ... משל לאחד שנכנס לגינה ולקט תותים ואכל והיה בעל הגינה רץ אחריו א"ל מה בידך? א"ל אין בידי כלום. א"ל והלא ידיך מלוכלכות? כך אמר קין להקב"ה השומר אחי אנכי א"ל הקב"ה הא רשע קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה וכו'". על פי ספר המכבים (3) הראו לפילים המשוריינים של צבא יוון, שנלחם ביהודה המכבי, מיץ ענבים ותותים ("דם ענב ותות") על מנת להרגילם למראה הדם שנשפך במלחמה.
לדעת ע. לעף מקור השם תות הוא בארצות אירניות וארמניות עד הודו. את שם זה אנו מוצאים בערבית ופרסית. בסורית השם הוא תותא. הערוך (ערך "תת") מזהה את התות עם "מורי" בלעז. "מורי" הוא שמו של התות בלטינית (Morus). הריבמ"ץ (מעשרות, פ"א מ"ב) פירש: "והתותים. צילסי, משיתחילו להאדים". השם צילצ"י מופיע גם בערוך (ערך "בנות שקמה") וייתכן והכוונה ל – gelso שהוא באיטלקית מודרנית מין של תות עץ. במקום אחר (דמאי, פ"א מ"א) גם הריבמ"ץ לועז תותים כ"מורי": "בנות שקמה ... ויש אומרים על השקמה מרכיבין התאינה, והפירות נקראין בלעז סיקומורי, כלומר סיקא תאינין מורי תותים וכו'". השקמה נתפסת כהרכבה בין תאנה ותותים. השם הלטיני של השקמה הוא אכן Ficus sycomorus. כדאי לזכור ששלושת מינים אלו קרובים זה לזה ושייכים למשפחת התותיים. הרמב"ם בפיהמ"ש (מעשרות, שם) כתב: "והתותים - אלתות" ואילו רע"ב (שם) מביא את הזיהוי בערבית ובלעז: "והתותים - בערבי תו"ת ובלע"ז מורא"ש".
מעמד משקה התותים
מתוך המקורות ניתן ללקט מאפיינים שונים המאפשרים לנו לזהות את התות כפרי הנקרא בשם זה גם בימינו. התותים בדומה לענבים הם פרי עסיסי כמעט ללא רקמה מוצקה ולכן אינם ראויים להסקה: "הא למה זה דומה לתרומת תותים וענבים שנטמאה, שאין לו בה לא היתר אכילה ולא היתר הסקה" (פסחים, לב ע"א). מפרש שם רש"י: "תרומת תותים וענבים - משקה הן ואינן ראויין להסקה". בדרך כלל כהן יכול לנצל תרומה טמאה לצורך הסקה אך בתותים גם דבר זה בלתי אפשרי. ביטוי מפורש לכך שלתותים אין רקמה מוצקה אנו מוצאים בהלכה אחרת המובאת בירושלמי (ערלה, פ"א דף ס טור ג /ה"א): "עצים חייבין במעשרות, מהו שיהו אסורין משום גזל? וכי עצים אינן אסורין משום גזל? מה צריכא ליה כגון אילין תותייא דלא אית בהון ממש". י. פליקס מסביר שהכוונה לפירות תות שאינם בעלי ערך משום שהם מזנים ירודים או שהבעלים נטעו אותם לנוי או לצל. שאלת הגמרא היא האם יש בקטיף פירותיהם משום גזל. לענ"ד סביר יותר שהביטוי "עצים" יוצא הדופן אינו מתייחס לאכילת הפירות אלא לשימוש בהם כחומר בעירה (אולי לאחר סחיטה) בדומה לנאמר בסוגיה בפסחים (לב ע"א). כך ניתן להבין את הביטוי "דלא אית בהון ממש" שהרי התותים בהיותם "משקה" כדברי רש"י כמעט ואינם מכילים חומר בעירה.
מסוגייתנו אנו לומדים שלא היה מקובל לסחוט תותים, תאנים ורמונים על מנת לשתות את מיצם. כך נראה גם מתוך הירושלמי (נדרים, פ"ו לט טור ד /ה"ו) לעניין נדרים: "... וכל דבר שדרכן ליאכל ואין דרך היוצא ממנו ליאכל, נדר בו מותר ביוצא ממנו, מה אית לך כגון אילין תותייא וכו'". אכן, גם בימינו אין סוחטים תותים ותאנים אך לעומת זאת חלק ניכר מיבול הרימונים משמש לתעשיית מיץ. ייתכן ובעת העתיקה כאשר אמצעי השימור היו מוגבלים הרימונים נשמרו ונאכלו לאחר ייבוש הגרגירים (4). דברי רבי זירא שאין לוקים משום ערלה על תותים, רימונים ותאנים מובנים היטב על רקע מדרש ההלכה (ספרא, שמיני, פרשה ח) המפרט את סוגי המשקים המכשירים לקבלת טומאה. "... אי כל משקה יכול מי תותים או מי פירות או מי רימונים ושאר כל מיני פירות תלמוד לומר מים, מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי אף אני מרבה הטל והיין והשמן והדם והדבש והחלב שאין להם שם לווי ומוציא מי תותים ומי רימונים ושאר כל מיני פירות שיש להם שם לווי". ליין ושמן יש מעמד של "משקין" משום שמלכתחילה הענבים והזיתים נועדו להפקת הנוזלים האצורים בהם. לעומת זאת הפירות האחרים נועדו לאכילה ולכן אין להם מעמד "משקין" ואינם מכשירים לקבל טומאה. ייתכן ובפירוש רש"י, בהסבר שמו של זית אגורי (ברכות, לט ע"א), ניתן למצוא נדבך נוסף למעמדם המיוחד של היין והשמן: "אגור בתוכו - מזומן לצאת ממנו, שאינו נבלע בפרי כמשקה תפוחים ותותים (5) אלא אגור כמשקה ענבים". הוא משווה בין השמן האגור בזיתים ו"משקה ענבים" משום שבשניהם המשקה קיים כנוזל כבר בתוך הפרי. ייחודם של היין והשמן הוא בכך שכבר בתוך הפרי הם במעמד משקה.
שאלה שאין עליה בידי תשובה מספקת היא מדוע המדרש הוציא מכלל "מי הפירות" את מי התותים ומי הרימונים ולא כלל את כל הפירות בקבוצה אחת? שאלה נוספת שניתן לשאול היא על דברי רבי זירא: מדוע בחר להדגים את שיטתו דווקא בעזרת התותים, התאנים והרימונים? ייתכן וקיימת תשובה משותפת לשתי השאלות. המדרש הוציא את מי התותים ומי הרימונים מכלל הפירות משום שלפעמים סחטו את מיצם בגלל היותם פירות עסיסיים מאד בניגוד לפירות אחרים. בעסיסיותם הם דומים ליין ושמן שבהם המשקה אינו בלוע בפרי. המדרש מחדש שגם מי פירות מסוג זה אינם נחשבים משקה משום שאין הם מיועדים לכך. מאותה סיבה בחר רבי זירא לחדש שאין בפירות אלו חיוב ערלה. אפילו התות והרימונים, שייתכן ושימשו לעיתים רחוקות להפקת מיץ, אינם חייבים בערלה משום שאין זה שימושם הרגיל. הקושי בהסבר זה הוא הוספתם של התאנים לרשימת הפירות בדברי רבי זירא אלא אם כן נניח שגם הם שימשו לפעמים לסחיטת מיץ.
הוכחה חד משמעית לכך שלמיץ תותים ורימונים יש מעמד ביניים, בין זיתים וענבים לבין שאר הפירות, נמצאת בגמרא בשבת (קמג ע"ב) העוסקת באיסור השימוש במשקים שניגרו מאליהם בפירות בשבת: "אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל: מודה היה רבי יהודה לחכמים בזיתים וענבים, ומודים חכמים לרבי יהודה בשאר פירות. אמר ליה רבי ירמיה לרבי אבא: אלא במאי פליגי? אמר ליה: לכי תשכח. אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא, בתותים ורמונים פליגי. דתניא: זיתים שמשך מהן שמן, וענבים שמשך מהן יין, והכניסן בין לאוכל בין למשקין היוצא מהן אסור. תותים שמשך מהן מים, ורמונים שמשך מהן יין, והכניסן לאוכלין היוצא מהן מותר, למשקין ולסתם היוצא מהן אסור, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: בין לאוכלין בין למשקין היוצא מהן אסור וכו'" (6). מפרש שם רש"י: "מסתברא בתותים ורמונים פליגי - דאיכא דבעו להו למשקין, הלכך משוו להו רבנן כזיתים וענבים, ור' יהודה פליג עלייהו, אבל שאר פירות ליכא דבעי להו למשקין, הלכך מודו רבנן בהם".
התות כפרי רך ודביק
"אל גינת האגוז ... ד"א למה כאגוז אלא כל הפירות שנופלין בארץ אין להם קול והאגוז כשנופל לארץ קולו הולך כך הצדיק מת קולו הולך בכל העולם. ד"א כל הפירות יכול אדם ליטול מהם מתוך השק ואין חביריהם מרגישים בין תמרים בין תותים בין תאנים, אבל האגוז כיון שאתה נותן ידיך ונוטל מהם מעט, כולם מתרעמים ומרגישים, כך הם ישראל איש אחד חוטא כולם מרגישים האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף" (פסיקתא רבתי, איש שלום, פיסקא יא). בניגוד לאגוזים שאינם אחוזים זה בזה ולכן נטילת כמה מהם גורמת להתמוטטות הערימה כולה הרי שהתותים כמו התמרים והתאנים אחוזים בחזקה זה בזה וניתן להוציא כמה מהם מבלי שהערימה תתמוטט.
משך הבשלת פרי התות
בבכורות (ח ע"א) מובאת ברייתא המתארת זמני עיבור של צמחים ובעלי חיים שונים: "ת"ר: תרנגולת לעשרים ואחד יום וכנגדה באילן לוז, כלב לחמשים יום, וכנגדו באילן תאינה, חתול לחמשים ושנים יום, וכנגדו באילן תות וכו'". ב"פרק זרעים" (7) נכתב שזמן הבשלת תותים הוא ששים יום. לדעת י. פליקס (שם) אין סתירה בין שני הזמנים משום שמשך הזמן מותנה בעונה ובדרגת ההבשלה. כך או כך זמנים אלו מתאימים לידוע לנו על התות משום שפירות עץ זה הם מהמקדימים להבשיל למרות שפריחתו מאוחרת יחסית. עצי התות מתחילים ללבלב בחודש אפריל והפירות מבשילים בחודשים אפריל-מאי. מעניין לצטט בהקשר זה את דבריו של אחיקר החכם בספר שהתחבר באשור לפני המאה ה – 5 לפנה"ס: "בני, אל תאץ כשקד השוקד להנץ, ופריו ייאכל לאחרונה.
אך השכל כמו תות המאחר להנץ,
ופריו ייאכל לראשונה". במשל החכם משווה בין השקד הממהר להוציא את ניצתו (פרחיו) ומבשיל מאוחר לבין עץ התות המאחר לפרוח וממהר להבשיל.
זמן "חיי המדף" של התותים
את התותים יש לאכול זמן קצר לאחר קטיפתם משום ש"חיי המדף" שלהם קצרים והם תוססים ומתקלקלים במהירות. "... הקפלוטות והמלפפונות שדרכן לשתמר שלשה ימים תורמין עליהן שלשה ימים. זה הכלל כל שנשמר תורמין עליו. ר' נחמיה אומר: לא יתרום מן התותים שליקט בשחרית על תותים שליקט בין הערבים וכו'" (תוספתא, תרומות, ליברמן, פ"ד הלכה ה'). ב"תוספתא כפשוטה" (שם) מובאים דבריו של ע. לעף שכתב שנהגו ללקט את פרי התות השכם בבוקר ולמכור אותו מיד לפני שיתקלקל מחום היום. מסיבה זו אמר רבי נחמיה שלא יתרום מהתותים שליקט בשחרית על התותים שליקט בין הערבים שהרי אין תורמים מהרעה על היפה.
שרף עץ התות
על מאפיין נוסף של התות אנו לומדים בתוספתא (מקוואות, צוקרמאנדל, פ"ו הלכה ט'): "סם יבש שעל גבי מכה והכוחל שבעין הרי אלו אין חוצצין. הדם והדיו והדבש והחלב ושרף התות ושרף התאינה ושרף השקמה ושרף החרוב יבשין חוצצין לחין אין חוצצין וכו'". התות, התאנה והשקמה נכללים במשפחה בוטנית משותפת, משפחת התותיים. לשלושת מינים אלו שרף נוזלי הניגר לאחר חיתוך הגבעול או העלים. שרף נוזלי זה נקרש לאחר פרק זמן מסויים ואם הוא על גופו של הטובל מהווה חציצה.
 |
|
 |
|
תמונה 3. תות לבן |
|
תמונה 4. תות לבן |
 |
|
 |
|
תמונה 5. תות שחור - תפרחת |
|
תמונה 6. תות שחור - התחלת התפתחות הפרי המורכב |
תמונה 7. עצי תות לבן במשואות יצחק הישנה - גוש עציון
(1) יש מהמפרשים שזיהו את "בכאים" בפסוק "וישאל דוד בה' ויאמר לא תעלה הסב אל אחריהם ובאת להם ממול בכאים" (שמואל, ב' ה כ"ג) עם עץ התות.
(2) יש הסבורים שהוא הגיע ארצה כבר בתקופה הביזאנטית. ראו בספרו של ז. עמר (המקור להלן).
(3) בתרגומו של א. כהנא. א: ו, לד.
(4) ז. עמר (שם, עמ' 171). הרימון היה מרכיב שכיח וחשוב בסל המזון של האדם בארץ-ישראל והוא נכלל עם הפירות היבשים בדומה לצימוקים וגרוגרות.
(5) דברי רש"י המתייחס לתותים כפרי שהמשקה בלוע בתוכו בדומה לתפוחים סותרים לכאורה את דבריו בפסחים (לב ע"א): "תרומת תותים וענבים - משקה הן ואינן ראויין להסקה" וייתכן וקיים כאן שיבוש.
(6) פירוש: אָמַר רַבָּה שכך אָמַר רַב יְהוּדָה שכך אָמַר שְׁמוּאֵל: מוֹדֶה הָיָה ר' יְהוּדָה לַחֲכָמִים בְּזֵיתִים וַעֲנָבִים, וּמוֹדִים חֲכָמִים לְר' יְהוּדָה בִּשְׁאָר פֵּירוֹת. אָמַר לֵיהּ [לו] ר' יִרְמְיָה לְר' אַבָּא: אם כן, שמודים הם זה לזה, אֶלָּא בְּמַאי פְּלִיגִי [במה נחלקו]? אָמַר לֵיהּ [לו] לר' אבא: לְכִי תִּשְׁכַּח [לכאשר תמצא], כלומר, עיין ותמצא דברים שיש בהם מקום למחלוקת. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִסְתַּבְּרָא [מסתבר] לומר כי בְּתוּתִים וְרִמּוֹנִים פְּלִיגִי [נחלקו], שהם מקרה ביניים בין פירות סתם וזיתים וענבים. דְּתַנְיָא [שכן שנינו בברייתא]: זֵיתִים שֶׁמָּשַׁךְ (סחט) מֵהֶן שֶׁמֶן מבעוד יום (תוס'), וכן עֲנָבִים שֶׁמָּשַׁךְ מֵהֶן יַיִן, וְהִכְנִיסָן אחר כך לביתו, בֵּין שהכניסן לְצורך אוֹכֵל, בֵּין שהכניסן לְצורך מַשְׁקִין הַיּוֹצֵא מֵהֶן מעצמו בשבת אָסוּר. ואילו תּוּתִים שֶׁמָּשַׁךְ מֵהֶן מַיִם (מיץ תותים), וְרִמּוֹנִים שֶׁמָּשַׁךְ מֵהֶן יַיִן (מיץ רמונים), וְהִכְנִיסָן, יש לחלק: אם הכניסן מתחילה לָאוֹכָלִין הַיּוֹצֵא מֵהֶן מוּתָּר. הכניסן לַמַּשְׁקִין, וְכן אם הכניסן לִסְתָם בלא לפרש את כוונתו הַיּוֹצֵא מֵהֶן אָסוּר, אלו דִּבְרֵי ר' יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין הכניסן לָאוֹכָלִין בֵּין לַמַּשְׁקִין הַיּוֹצֵא מֵהֶן אָסוּר.
(7) פרק זרעים, חיבור ארץ ישראלי קדמון על טבע היצורים, עם מבוא, השלמות והערות מאת יהודה פליקס, מוסד הרב קוק, 1973.
מקורות עיקריים:
יהודה פליקס, הצומח החי וכלי החקלאות במשנה (עמ' 169).
יהודה פליקס, עצי פרי למיניהם – צמחי התנ"ך וחז"ל (עמ' 239-243).
חיים צבי אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 165-166).
לעיון נוסף:
זהר עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, עמ' 210-211.
באתר "צמח השדה": "תות שחור".
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
