סקר
כמה זמן אתה כבר גולש בפורטל הדף היומי






 

הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים

 

אֵת שֶׁדַּרְכּוֹ לִשָּׂרֵף, יִשָּׂרֵף

פסחים כז ע"ב - כח ע"א

 
"רבי יהודה אומר אין ביעור וכו'. תניא, אמר רבי יהודה: אין ביעור חמץ אלא שריפה.
והדין נותן: ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא - טעון שריפה, חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא - לא כל שכן שטעון שריפה? אמרו לו: כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל - אינו דין. לא מצא עצים לשורפו - יהא יושב ובטל? והתורה אמרה תשביתו שאר מבתיכם - בכל דבר שאתה יכול להשביתו.
חזר רבי יהודה ודנו דין אחר: נותר אסור באכילה וחמץ אסור באכילה, מה נותר בשריפה - אף חמץ בשריפה. אמרו לו: נבילה תוכיח, שאסורה באכילה ואינה טעונה שריפה. אמר להן: הפרש; נותר אסור באכילה ובהנאה, וחמץ אסור באכילה ובהנאה. מה נותר טעון שריפה - אף חמץ טעון שריפה. - אמרו לו: שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה ובהנאה - ואינו טעון שריפה. - אמר להן: הפרש; נותר אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת, וחמץ אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת. מה נותר בשריפה - אף חמץ בשריפה. - אמרו לו: חלבו של שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת - ואין טעון שריפה.
חזר רבי יהודה ודנו דין אחר: נותר ישנו בבל תותירו, וחמץ בבל תותירו. מה נותר בשריפה - אף חמץ בשריפה. אמרו לו: אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק, לדבריך, יוכיחו: שהן בבל תותירו. שאנו אומרים בשריפה - ואתה אומר בקבורה! שתק רבי יהודה
".

קשה, כבר כשנדחתה דרשתו הראשונה של רבי יהודה היה עליו להודות לדברי חכמים, ולמה חיפש שוב ושוב דרשה אחרת להוכיח את קביעתו הראשונה שאין ביעור חמץ אלא שריפה?
ויותר קשה שלפחות היה לו לחזור בו לבסוף, לאחר שנדחו כל דרשותיו.
עוד קשה, מדוע שתק רבי יהודה, היה לו לענות: אמנם נדחתה דרשתי על פי שיטתי אני, אבל על כל פנים לשיטתכם אתם, הודו לי שהדין דין!

אלא ששיטת רבי יהודה שנויה במסכת תמורה פרק ז משניות ד-ה:
וְאֵלּוּ הֵן הַנִּקְבָּרִים, קָדָשִׁים שֶׁהִפִּילוּ, יִקָּבֵרוּ. הִפִּילָה שִׁלְיָא, תִּקָּבֵר. שׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, וְצִפֳּרֵי מְצוֹרָע, וּשְׂעַר נָזִיר, וּפֶטֶר חֲמוֹר, וּבָשָׂר בְּחָלָב, וְחֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָעֲזָרָה...
וְאֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִים, חָמֵץ בַּפֶּסַח, יִשָּׂרֵף. וּתְרוּמָה טְמֵאָה, וְהָעָרְלָה, וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם. אֵת שֶׁדַּרְכּוֹ לִשָּׂרֵף, יִשָּׂרֵף. וְאֵת שֶׁדַּרְכּוֹ לִקָּבֵר, יִקָּבֵר. וּמַדְלִיקִין בְּפַת וּבְשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה.
המכנה המשותף שבין הנקברים הוא שכולם מן החי, וכלשון המשנה: אֵת שֶׁדַּרְכּוֹ לִקָּבֵר, יִקָּבֵר – דרך החי להקבר. והטעם מפורש בכתוב: עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב (בראשית ג, יט). והאריך החכם מכל אדם לפרש שבענין זה אין הפרש בין אדם לבהמה: אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי עַל דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם לְבָרָם הָאֱלֹהִים וְלִרְאוֹת שְׁהֶם בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם. כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל. הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר (קהלת ג, יח-כ). ואומר: וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה (קהלת יב, ז).
ומצינו חילוק זה שאין שריפה בבעלי חיים במסכת זבחים דף צח ע"א: "מה מלואים מותריהן בשריפה ואין בעלי חיים במותריהן אף כל מותריהן בשריפה ואין בעלי חיים במותריהן".
ולשון המשנה: אֵת שֶׁדַּרְכּוֹ לִשָּׂרֵף, יִשָּׂרֵף – המכנה המשותף שבין הנשרפים שכולם מן הצומח הם, ודרך הצומח להשרף ככתוב: (ויקרא ד, יב) וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים.
ומשום כך סתם רבי את המשנה כשיטת רבי יהודה, כי דרך המשנה לסתום אפילו כדעת יחיד, אם באופן זה סדורה המשנה בכלליה היטב. כך הוא גם למשל במסכת יבמות פרק ט משנה ד: בַּת יִשְׂרָאֵל מְאֹרֶסֶת לַכֹּהֵן... לֹא תֹאכַל בַּתְּרוּמָה. בַּת יִשְׂרָאֵל מְאֹרֶסֶת לַלֵּוִי... לֹא תֹאכַל בַּמַּעֲשֵׂר. ומאריכות שם המשניות בדוגמות רבות על דרך זה שמעשר ראשון אסור לזרים, למרות שזו שיטת רבי מאיר בלבד.
סבר איפוא רבי יהודה שהחילוק בין הנקברים לנשרפים תלוי במציאות סוג גוף האיסור, ולא בטעם האיסור, כשיטתו במקומות רבים. ומטעם זה גם סבר שאשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק דינם בשריפה, להיותם מן החי.
אלא שכדברי רבי זעירה בשם רבי אלעזר: (ירושלמי מסכתות שבת פי"ט ה"א; ופסחים פ"ו ה"א) "כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה", לכן אין רבי יהודה יכול לבסס את ההלכה על סברתו בלבד, ומוכרח הוא להראות לה מקור ברור מהמקרא. וכן כתב בחידושי הריטב"א במסכת יומא דף מ ע"ב בעניין מחלוקת אחרת שרבי יהודה מפרש את הפסוק באופן שיתאים לעיקר סברתו:
"וא"ת והא לא תליא פלוגתא אלא בהיקישא דרבי יהודה יליף מדכתיב וכלה מכפר את הקדש ורבי שמעון קאמר בכפרה שבגופו של שעיר הכתוב מדבר, י"ל דהא לא הוי עיקר טעמייהו, דהא איכא למימר הכי והכי, אלא משום דסבר רבי יהודה וידוי אינו מעכב מפיק קרא מפשטיה דמשמע בכפרה שבגופו ומוקי לה בכפרת דמים של חברו".
וכן כתב תוספות מסכת בבא קמא דף כב ע"א: "רבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש - אף על גב דדריש טעמא דרבי יוחנן מקראי הוה ליה לאוקמי קרא לדרשה אחריתי דסברא כריש לקיש". כלומר שתחילה מוצב הטעם, ורק על פיו נדרשים הפסוקים.
וכיון שכך, גם לאחר שנדחתה דרשתו של רבי יהודה ושתק, עדיין האמין ואחז בעיקר סברת שיטתו.

וראה עוד בקישור זה.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר