טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
בחזרת, בתמכא, ובחרחבינא – חרחבינה מכחילה
"משנה. ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת, בתמכא, ובחרחבינא, ובעולשין, ובמרור. יוצאין בהן בין לחין בין יבשין ... גמרא. חזרת חסא. עולשין הינדבי. תמכא, אמר רבה בר בר חנה: תמכתא שמה. חרחבינא, אמר רבי שמעון בן לקיש: אצוותא דדיקלא. ובמרור מרירתא" (פסחים, לט ע"א).
פירוש: משנה. וְאֵלּוּ יְרָקוֹת שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח לשם מרור: בַּחֲזֶרֶת, בַּתַּמְכָא, וּבַחַרְחֲבִינָא, וּבָעוֹלָשִׁין, וּבַמָּרוֹר. יוֹצְאִין בָּהֶן בֵּין שהיו לַחִין בֵּין שהיו יְבֵשִׁין ... גמרא. תחילה מזהים את שמות הצמחים. חֲזֶרֶת היא חָסָא. עוֹלָשִׁין הם הקרויים הִינְדְּבִי. תַּמְכָא, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: בארמית תְּמַכְתָּא שְׁמָהּ. חַרְחֲבִינָא, אָמַר ר' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: זוהי אַצְוָותָא דְּדִיקְלָא (צמח המטפס מסביב לדקל), וּבַמָּרוֹר הוא הצמח הקרוי מְרִירָתָא (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: חרחבינה מכחילה שם באנגלית: Field Eryngo שם מדעי: Eryngium creticum
שם נרדף במקורות: חרחבינא, חרחבינין, חרבינין, אצוותא דדיקלא, יסי חלי, עקרבלין ?
שמות בשפות אחרות: ערבית – קורסענה, שוכ אלעקרבאני
הנושא המרכזי: לזיהוי החרחבינה
תקציר: בסוגייתנו תירגם ריש לקיש חרחבינה - "אצוותא דדיקלא" ובעירובין הוא תירגם "עקרבלין" - "אצוותא חרייזתא". גם הערוך וגם רש"י הקבילו בין דברי ריש לקיש בשתי הסוגיות ואם כן מתקבלת רשימה ארוכה של שמות נרדפים לחרחבינה. בסוגייתנו מכונה החרחבינה גם חרחבינין, חרבינין ואצוותא דדיקלא. בעירובין היא נקראת עקרבלין ואצוותא חרוזייתא. שם נוסף מופיע בירושלמי והוא יסי חלי. על פי פשט דברי רש"י הכוונה לסיב כלשהו שצורתו כקנוקנות גפנים המטפס על הדקל. מפירושי רש"י במקומות אחרים משתמע שהכוונה לסיבים שהם חלק מהדקל עצמו.
תוס' וראשונים אחרים מבינים שכוונת רש"י לסיב הדקל ומתקשים בדבריו שהרי המרור צריך להיות מין זרעים ואילו הסיב הוא מין אילן ולכן הציעו שמדובר בשני מינים שונים. על פי גישה זו יש לנתק את שרשרת השמות של ה"חרחבינה" לשתי קבוצות: א. חרחבינה – חרחבינין – חרבינין - אצוותא דדיקלא. מין זה הוא מין ירק הנכרך סביב הדקל ולכו"ע יוצאים בו ידי מצוות מרור. ב. עקרבלין – אצוותא חרוזייתא. ניתן למצוא בדברי הראשונים שתי שיטות להגדרת מעמדם של העקרבלין. אפשרות אחת לקבל את דברי רש"י כפשוטם ולטעון שעקרבלין הם סיבי דקל ומשום שהם מין אילן ניתן לצאת בהם ידי חובה רק לדעת רבי אליעזר. אפשרות אחרת היא שגם לשיטת רש"י עקרבלין הם מין ירק ומעמדם הנחות ביחס לחרחבינה נובע מתוך כך שאין להם שרף. על פי שתי הבנות אלו אין מקום לשאלת התוס' שהרי כוונת רש"י הייתה לירק דמוי סיבי הדקל ולא לסיבים עצמם. ייתכן ולכך רומז רש"י בדבריו: "ערקבלין - מפרש בסוף פרק שני דעירובין: אצוותא חרזייתא, הוא סיב גדול ועב ומין לעצמו הוא".
הזיהוי המוצע לחרחבינה על פי פירוש רש"י הוא חבלבלן המשוכות הנכרך בעזרת גבעוליו דמויי החבל על צמחים שונים או על עצמים. איבריו מכילים מוהל לבן ("יש לו שרף") ונצריו הצעירים נאכלים חיים. הרי"ף והרמב"ם מזהים את החרחבינה בשמה הערבי קרצענה שהוא כנראה המין חרחבינה מכחילה. השם "אצוותא דדיקלא" קשור לחילופי המופעים של החרחבינה המכחילה בין החורף לקיץ. בחורף יש לה שושנת עלים רכים ראויים לאכילה שטעמם מר. שושנת עלים זו היא ה"צוותא" לעמוד הפריחה הקוצני דמוי הדקל העולה לקראת הקיץ.
לזיהוי העקרבלין הוצעו השרך גריזית, הצמח עוקץ העקרב ועוד (ראו במאמר "שמעתי ממנו שיוצאין בערקבלין בפסח").
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
בגרסת הגמרא שלפנינו החרחבינה היא השלישית ברשימת המינים, שניתן לצאת בהם ידי חובת מרור בפסח, אך ברוב הנוסחים כמו למשל בגירסה ב"דבור המתחיל" ברש"י היא מנויה במקום הרביעי. גירסה זו נתמכת בסדר המינים כפי שהם מפורשים בגמרא. ייתכן ולמיקום המינים ברשימה יש משמעות הלכתית ויש לבחור מתוכה למצווה את המוקדם ביותר שניתן להשיג: "ומצוה בחזרת כדאמר התם מאי חסא דחס רחמנא עלן ופרקן, ועוד שנמשלו מצרים לחזרת שתחלתו רך וסופו קשה וכו'. ואי לית חזרת מחזר אחר עולשין, וכל המוקדם במשנה מוקדם לאכילה וכו'" (הגהות מיימוניות, הלכות חמץ ומצה, פ"ז כ'). " ... ועיקר המצוה הזאת בחזרת ואם אין לו חזרת יחזר אחר ראשון ראשון כפי הסדר השנוין במשנה וכו'" (טור, או"ח הלכות פסח סי' תעג)(1). מספר המינים המנויים במשנה נתון למחלוקת ראשונים. יש הסוברים שמספרם 5 משום שלדעתם המרור הוא שמו של מין ספציפי ולדעת אחרים הוא שם כללי של ירקות מרים המסכם את הרשימה(2). זיהויים של מיני המרור נתון למחלוקת ענפה בין המפרשים ובין החוקרים המאוחרים ובשורות הבאות נסקור חלק מהשיטות המזהות את המין חרחבינה.
החרחבינה בספרות חז"ל
חרחבינה – "אצוותא דדיקלא"
המשנה מנתה את החרחבינא כירק שניתן לצאת בו ידי חובת מצוות מרור בפסח. את החרחבינא מתרגם ר"ש בן לקיש ל"אצוותא דדקלא". בהמשך הסוגייה (שם) אנו מוצאים שמות נרדפים נוספים לחרחבינה: "תני בר קפרא: אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בעולשין, ובתמכא, בחרחלין, בחרחבינין, ובחזרין". "תני דבי שמואל: אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת, בעולשין, ובתמכא, ובחרבינין, ובחרגינין, ובהרדופנין". ניתן לסכם את האמור עד כאן ששמותיה הנוספים של החרחבינה הם: חרחבינין, חרבינין ואצוותא דדיקלא.
עקרבלין – "אצוותא חרזייתא"
ייתכן ובהמשך הסוגיה מובא שם נוסף לחרחבינה (הדבר תלוי במחלוקת ראשונים): "רבי אילעא אומר משום רבי אליעזר: אף ערקבלים. וחזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי חבר, ולא מצאתי. וכשבאתי לפני רבי אליעזר בן יעקב הודה לדברי". זהותם של הערקבלים מפורשת בעירובין (כו ע"ב): "וכן שמעתי ממנו שיוצאים בערקבלין בפסח. מאי ערקבלין? אמר ריש לקיש: אצוותא חרוזיאתא". הערוך (ערך "אצווא") מזהה בין "אצווא דדיקלא" שהוא החרחבינה כאמור בסוגייתנו לבין "אצוותא חרזייתא דדיקלא" שהם העקרבלין בעירובין: "בפרק כל שעה בגמרא ואלו ירקות חרחבינה, אמר ריש לקיש אצווא דדיקלא ובסוף גמרא דעושין פסין מאי עקרבנין אמר ריש לקיש אצוותא חרזייתא דדיקלא. פירוש אלו הן ירקות שיוצאין בהן בפסח והן יוצאין סביב הדקל וכו'". באופן זהה הבין גם רש"י כפי שניתן להסיק מתוך השוואת פירושיו בשתי הסוגיות. בסוגייתנו הוא מפרש: "אצוותא דדיקלא - סיב הגדל ונכרך סביב לדקל שקורין ווידיל"א" (קנוקנת). ובהמשך: "ערקבלין - מפרש בסוף פרק שני דעירובין: אצוותא חרזייתא, הוא סיב גדול ועב ומין לעצמו הוא". בעירובין פירש: "אצוותא חרזייתא - סיב עבה הגדל סביב הדקל, ונכרך ועולה בו כלולבי גפנים. חרזייתא - תכופות הרבה יחד כמחרוזות, וטעם מרור בו". בפירושו למשנה (עירובין, כג ע"א) כתב במפורש "בערקבלין - שם מרור". ריש לקיש הוא זה שפירש את החרחבינה כ"אצוותא דדיקלא" ואת העקרבלין כ"אצוותא חרזייתא". מוצאים אנו, אם כן, על פי פירושי הערוך ורש"י(3) זהות בין שרשרת שמות ארוכה הכוללת את חרחבינין, חרבינין, אצוותא דדיקלא, אצוותא חרזייתא ועקרבלין (או ערקבלין) שכולם הם שמות של מין "מרור".
השאלות שעדיין נותרו לפתחנו הן מהו המין שאליו התכוון ולמה כוונתו במשפט "ומין לעצמו הוא" כשהתייחס לעקרבלין (יש לשים לב לכך שמשפט זה לא מופיע בדבריו בעירובין והם זהים לנאמר כאן ביחס ל"אצוותא דדיקלא")? מפירושי רש"י במקומות אחרים משתמע לכאורה שהוא סובר ש"אצוותא דדיקלא" הם סיבים המהווים חלק אינטגרלי של הדקל ולא צמח המטפס עליו (תמונה 1). רש"י פירש בסוגיות אחרות את המונח "סיב" ביחס לסיבי הדקל באופן זהה לחלוטין לתאוריו בחרחבינה ועקרבלין ("כרכו בסיב מהו" ). ניתן לשער שגם תוס' (עירובין, כו ע"ב) סבר שלדעת רש"י "אצוותא דדיקלא" הם סיבי הדקל שאם לא כן מנין הסיק שלדעת רש"י אין הוא מין זרעים:
"אצוותא חרוזייתא - פירש בקונטרס סיב עבה הגדל סביב הדקל ונכרך ועולה כלולבי גפנים. ואין נראה לר"י דבפ' כל שעה אמרינן מה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים והתם אמרינן דחרחבינא אצוותא דדיקלא. ואפשר דהן ב' מינין ושניהן נכרכין סביב הדקל".
אם אכן סבר רש"י ש"אצוותא דדיקלא" הם סיבי הדקל עצמו וקיימת זהות בין חרחבינה ועקרבלין מתעוררות כמה שאלות:
א. התוס' וראשונים נוספים סבורים שלא ייתכן שהחרחבינה – עקרבלין הם מין אילן משום הדרשה: "אמר ליה רב רחומי לאביי ממאי דהאי מרור מין ירק הוא? אימא מרירתא דכופיא ... ואימא הירדוף? דומיא דמצה, מה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים וכו'". יש להעיר שהמרור איננו בהכרח מין זרעים אלא איננו מין אילן. "גמרא אף מרור מין זרעים כו'. לאו דוקא אלא מין ירקות הן כדקתני במתניתין וכדמסיק לקמן, אלא דקרו להו נמי מין זרעים כדלקמן במתני' ה' זרעונין והיינו ה' ירקות וק"ל" (מהרש"א, חידושי הלכות, פסחים, שם).
ב. על פי המשנה, לכו"ע ניתן לצאת ידי חובת מצוות מרור בחרחבינה ואילו עקרבלין כשרים למצווה רק לדעת יחיד (רבי אליעזר על פי עדותו של רבי אילעא).
ג. אם אכן "חרבינין" בדברי ת"ק בברייתא הם חרחבינה מה התוספת בדברי רבי אילעא האומר "אף ערקבלים" הרי על פי הבנתנו ברש"י מדובר במין אחד?
הגישה הרווחת בין המפרשים ליישב את קשיים אלו היא לטעון שקיימים שני מינים שונים בעלי סיבים הנכרכים סביב הדקל ובלשון התוס': "ואפשר דהן ב' מינין ושניהן נכרכין סביב הדקל". על פי גישה זו יש לנתק את שרשרת השמות של ה"חרחבינה" לשתי קבוצות:
א. חרחבינה – חרחבינין – חרבינין - אצוותא דדיקלא. מין זה הוא מין ירק הנכרך סביב הדקל ולכו"ע יוצאים בו ידי מצוות מרור.
ב. עקרבלין – אצוותא חרוזייתא שבהם ניתן לצאת ידי חובה רק לדעת רבי אליעזר.
על מהותם של העקרבלין חלוקות הדעות בין הראשונים: 1. יש הסוברים שהם חלק מהדקל עצמו כלומר סיבי הדקל. 2. אחרים סוברים שמדובר במין ירק שני:
1. שיטה זו אינה שוללת לחלוטין את פירוש רש"י לעקרבלין אך מוסיפה מין ירק שהוא החרחבינה. על פי הבנה זו החרחבינה ("אצוותא דדקלא") היא מין ירק וכשרה לכו"ע ואילו עקרבלין ("אצוותא חרוזייתא") הם סיבי הדקל ומותרים רק לדעת רבי אליעזר החולק על הדרשה "מה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים". את גישה זו אנו מוצאים בריטב"א (עירובין, כו ע"א):
וכן שמעתי ממנו שיוצאין בעקרבלין בפסח. פרישנא בגמ' אצוותא חרזייתא, ופרש"י ז"ל שהוא סיב עבה הגדל סביב הדקל, ובפרק כל שעה (פסחים ל"ט א') אמרו לדברי הכל שיוצאין בחרחבינא ופירשו התם דהוי אצוותא דדקלא, ועל כרחין שני מינים הם, וההוא דהתם מין ירק שגדל סביב הדקל ועולה ונכרך בו ולפיכך הוא כשר לדברי הכל, דהא אמרינן בפרק כל שעה דבעינן מרור שהוא מין זרעים דומיא דמצה שהיא מין זרעים, וכן פר"ח ז"ל בהא דהכא שהוא מין זרעים, וא"כ הטעם שלא הודו לו חביריו מפני שאין לו שרף ולחות ואע"פ שהוא מר בעינן שיהא בו שרף, והנכון דהא דהכא מעיקרו של דקל הוא גדל ושרף יש לו ומפני שאינו מין זרעים לא הודו לו ורבי אליעזר לא בעי מרור מין זרעים דומיא דמצה".
הסבר זה מחייב התייחסות לשתי שאלות: א. האם סיבי הדקל אכילים והאם טעמם מר? ב. כיצד ניתן להבין את פירוש רש"י למונח "חרזייתא" ("תכופות הרבה יחד כמחרוזות") ביחס לסיבי הדקל. ייתכן והכוונה לכך שסיבי הדקל יוצרים מארג סבוך ומפותלים זה סביב זה.
2. מדברי ראשונים אחרים ותוס' עצמו משתמע שמדובר בשלושה מינים שונים וכוונת תוס' בדבריו "ואפשר דהן ב' מינין ושניהן נכרכין סביב הדקל" היא שקיימים שני מינים, בנוסף לדקל וסיביו, הכרוכים גם הם סביב הדקל. שלושת המינים הם: א. סיבי הדקל עצמו שאליהם מתייחס רש"י בסוגיות העוסקות ב"סיב". לסיבים אלו יש מעמד אילן ובוודאי אינם ראויים למצוות מרור. ב. החרחבינה או "אצוותא דדיקלא" שהיא מין ירק הכשר לכו"ע למצווה. ג. עקרבלין – "אצוותא חרוזייתא" שגם הם במעמד ירק אך הם ראויים למצוות מרור רק על פי דעת יחיד של רבי אליעזר. על פי גישה זו, ולאור כך שהן החרחבינה והן העקרבלין הם מיני ירק, יש לפרש את מחלוקת חכמים ורבי אליעזר לגבי העקרבלין כנובעת מכך שאין בהם שרף (הפירוש הראשון בריטב"א לעיל).
למסקנה זו (שקיימים שלושה מינים) ניתן להגיע מתוך כך שתוס' והראשונים האחרים סבורים שעקרבלין הם מין ירק (עשב). מוצאים אנו בתוס' (סוכה, יג ע"א):
"אפקותא דדיקלא - מוצא הדקל כשהוא סמוך לקרקע יוצאין בו דוקרנין הרבה סביב ואע"ג דאגידי שהם מחוברים בענפי האילן יחד, כך פירש בקונטרס. ואין זה אצוותא דדיקלא דפרק כל שעה דההוא עשב הגדל סביב הדקל ויוצאים בו משום מרור, ואי מן הדקל הוא, הא אמר התם מה מצה מן הזרעים. ואפשר דהיינו ערקבלין דסוף עושין פסין דמפרש התם בגמרא אצוותא חריותא ופי' שם בקונטרס שהוא סיב הגדל סביב הדקל. וצריך לומר דמין זרע הוא. ומיהו מדתנן בפרק לולב הגזול אין אוגדים את הלולב אלא במינו ואמר רבא בגמרא אפילו בסיב ואפילו בעיקרא דדיקלא שמע מינה דאין זה עשב אלא מן הדקל עצמו הוא ואין זה ערקבלין".
מדבריו עולה שעקרבלין הם מין עשב ואינם יכולים להיות סיב הדקל. בדברי הרא"ש (שביעית, שם) הדברים מנוסחים באופן חד משמעי: "וערקבלין - מפרש בפרק עושין פסין אסוותא חרוזיתא והוא מין ירק וגדל אצל הדקל ועולה ונכרך סביב הדקל". לדבריו העקרבלין הם מין צמח אחר הגדל ליד הדקל. כך כתב גם רע"ב (שביעית, שם): "ערקבלין - רבותי מפרשים עשב הגדל אצל הדקל ועולה ונכרך סביבות הדקל. ואני שמעתי שהוא עשב שעלין שלו דומות לעקרב". דמיון העקרבלין לעקרב מופיע אצל מפרשים נוספים: המאירי בעירובין כתב: "... וגדולי המחברים בקצת חבוריהם גורסים עקרבנין וכתבו שבלשון ערב נקרא אל עקרבאן והוא עשב שעליו עשויים כעקרב". כוונתו כנראה לפירוש הרמב"ם במשנה בשביעית שם מפרש הרמב"ם: "עקרבנין - "אלעקרבאן" ובעירובין: "אלעקרבאן, ידוע אצלינו". פירושים אלו מובילים אותנו לקבוצת זיהויים נוספת עליהם ניתן לקרוא במאמר "שמעתי ממנו שיוצאין בערקבלין בפסח".
מעיון חוזר בדברי רש"י, לאור הגישה המחלקת בין שני מינים, ניתן להציע שכך סבר גם רש"י: "ערקבלין - מפרש בסוף פרק שני דעירובין: אצוותא חרזייתא, הוא סיב גדול ועב ומין לעצמו הוא". קיימת מחלוקת ראשונים כיצד לפרש את דבריו, "ומין לעצמו הוא", בהתאמה לשתי התפיסות לעיל:
1. הערוך לנר (סוכה, לו ע"ב) פירש "ומין לעצמו הוא" ביחס לחרחבינה. רש"י ציין שהעקרבלין אינם החרחבינה ואם כן ייתכן ומדובר מצד אחד בעקרבלין שהם סיבי הדקל, המותרים רק לדעת רבי אליעזר, ובחרחבינה שהיא ירק הכשרה לכו"ע.
"... וא"כ י"ל דלעולם חרחבינא הוא סיב הגדל סביבות הדקל ומין זרעים הוא, דהיינו שהוא סיב הנזרע בקרקע וגדל סביבות הדקל, אבל ערקבלין היינו סיב שגדל מהדקל עצמו ואינו נזרע ומין אילן הוא והיינו הסיב דחשיב הכא מין לולב. וכן נראה מתיבת בלע"ז שהביא רש"י דסיב דהכא לאו היינו סיב דחרחבינא דפסחים דהכא פי' רש"י דסיב הוא אילירא בלע"ז, ובפסחים אהא דדקאמר אצוותא דדקלא פי' ווידיילא בלע"ז אלמא דהך דהכא לאו היינו הך דחרחבינא אלא הך דערקבלין ועיין מה שכתבתי לעיל (יג א)"
2. יש הסוברים שכוונת רש"י לציין ש"עקרבלין" וגם "חרחבינה" הם מינים נפרדים מהסיבים של הדקל ("מין לעצמו הוא"). על פי הבנה זו קיימים שלושה מיני צמחים והדיון בסוגיות שלפנינו מתייחס לשני מיני ירק ולא לסיבי הדקל (חידושי הר"ן, רבינו דוד)
לאור כך שאין מדובר בצמחים שהם חלק מהדקל (על פי שתי הגישות) ובמיוחד לאור הדמיון של העקרבלין לעקרב מתעוררת במלוא חריפותה השאלה מנין נובעים השמות "אצוותא דדיקלא" ו"אצוותא חרוזייתא". בדברי המאירי ניתן למצוא הסבר חלקי לפשר שמם של המינים: "... והחרבינא פירשו בגמ' אצוותא דדיקלא. ופירשו גדולי הרבנים סיב הגדל ונכרך סביבות הדקל. ומקשים עליהם שהרי לפי הסוגיא מין של זרעים בעינן ומתוך כך פירשו בו שהם עשבים שקרויין כן ודומים להם". המאירי מנמק את שילוב שם הדקל בכך שמיני הירק דומים לסיבי הדקל כנראה בגלל שהם מטפספים ונכרכים סביב הדקל.
יסי חלי
שם שאינו קשור לשרשרת השמות בבבלי מופיע בירושלמי (פסחים, פ"ב כט טור ג /ה"ה): "בחזרת חסין, בעולשין טרוק סימון, ובתמכה גנגידין, בחרחבינה רבי יוסה בי רבי בון אמר יסי חלי, ובמרור ירק מר ופניו מכסיפין ויש לו שרף וכו'". קשה לדעת אם הייתה לירושלמי מסורת זיהוי שונה מאשר הבבלי או שיסי חלי הוא שם נרדף ל"אצוותא דדיקלא".
זיהוי החרחבינה
הערוך (ערך "אצווא") מביא את פירושו של רב האי גאון לחרחבינה: "... ורב האי גאון פירש צמח עבה מאד ויש בו כמו ראשי המחטין ומחרז והוא אטן בלשון ישמעאל". פירוש זה מובא גם בריבמ"ץ בשביעית (פ"ז מ"ב): "... ורב האיי גאון פירש שהן צמח עבה למאד, ויש בו כמעט ראשי המחטים ומחרז". ח. י קאהוט (ערך "אצווא") ניסה לפרש את דברי הערוך: "לפע"ד הוא לשון ערבי אטנה ???? (את'נה) והרבים ??? (את'ן) והוא מין צמח עב ממיני אקאציא ובראשי עליו יש שני קוצים זה לעומת זה ועל זה כיון רה"ג ויש בו כמו ראשי מחטין במחרז. עיין אוצר השרשים ערבי לפרייטאג ערך ??? (טלח). ומה שפי' רה"ג צמח עבה נראה לי שסבר דאצווא הוי מין זרעים כדרש הש"ס מה מצה מין זרעים וכו'". הד לפירוש רב האי גאון נמצא גם בדברי רש"י (פסחים): "... הוא סיב גדול ועב ומין לעצמו הוא וכו'". הרב ד"ר חנוך גמליאל סייע בידי לתרגם את המילים בערבית שציין קאהוט ומתוכן מצא פירוש רלוונטי רק למילה טלח והוא אכן acacia. מעיון באנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" (כרך 10) עולה שהשיטה הסוככנית נקראת טלח, והיא כמו שאר מיני השיטה קוצנית, אך עדיין לא מצאתי קשר בינה לבין התאור של רב האי גאון. התאור של צמח עבה וקוצני הולם היטב את הצבר שגבעוליו (הנראים כעלים) ניתנים לאכילה אך צמח זה איננו אקציה וקרוב לוודאי שלא הגיע ארצה לפני המאה ה- 16.
שיטת רש"י
רש"י (פסחים, לט ע"א) מפרש את שמה הארמי של החרחבינה: "אצוותא דדיקלא - סיב הגדל ונכרך סביב לדקל שקורין ווידיל"א"". ווידל"א בצרפתית עתיקה היא קנוקנת(4). קנוקנות מאפיינות צמחים מטפסים כמו הגפן. על פי דברי הערוך ורש"י כפשוטו, כפי שהבין אותם התוס' (וראשונים נוספים שהקשו על רש"י מהדרשה של "מין זרעים"), הרי שהחרחבינה היא סיבי הדקל עצמו. לעומת זאת לדעת כל הסוברים שהחרחבינה ואולי גם העקרבלין הם מין ירק עלינו לחפש מין צמח "שאינו מין אילן" (חד שנתי או שאינו מעוצה) מטפס בעל עלים מרים. מ. א. כסלו הציע את חבלבלן המשוכות (תמונה 2) הנכרך בעזרת גבעוליו דמויי החבל על צמחים שונים או על עצמים. איבריו מכילים מוהל לבן ("יש לו שרף") ונצריו הצעירים נאכלים חיים. ייתכן וצמח זה הוא הצמח הנקרא ביוונית Iosionis ובלטינית Iasine שמות המזכירים את השם "יסי" בירושלמי. "יסי חלי" הוא חלקי הצמח חרחבינה המתוקים. הבעיות בהצעה זו היא כאמור, הקשר לדקל וגם העובדה שהחבלבלן הוא רב שנתי ולכן איננו עונה לתנאי של "מין זרעים" אלא אם כן נניח שהעובדה שגבעולו איננו מעוצה מכלילה אותו במין ירק. יש להדגיש שאמנם שמו של סעיף זה הוא "שיטת רש"י" אך הקשר לשיטתו איננו בזיהוי עצמו אלא באפשרות להשתמש בשיטתו כקו מנחה לאיפיון מיני הירק שאותם אנו מחפשים. הוא מתאר את מיני המרור (חרחבינה ועקרבלין) כמינים הדומים לסיבי הדקל הכרוכים סביבו.
 |
|
 |
|
תמונה 1. סיבי הדקל בעודם לחים |
|
תמונה 2. חבלבלן המשוכות צילם: Ivar Leidus |
 |
|
 |
|
תמונה 3. חרחבינה מכחילה - שושנת עלים צילמה: שרה גולד |
|
תמונה 4. חרחבינה מכחילה צילם: רנדום |
שיטת הרי"ף והרמב"ם
הרי"ף בסוגייתנו מפרש: "חרחבינא, אמר רבי שמעון בן לקיש: אצוותא דדיקלא, ויש שפירשו אל קוצעינא ויש שפירשו אל הנדקוקי". הרמב"ם בפיהמ"ש תירגם בדומה לפירוש הראשון: "וחרחבנה - קרצענה" בספר אבודרהם (סדר ההגדה ופירושה) מובאים שני הפירושים: "חרחבינה, יש אומרים שהיא קרצענה בערבי. ויש אומרים שהוא חנדקוק" (ראו עוד במאמר "מערבין בפעפועין ובחלגלוגות ובגודגדניות"). רע"ב פירש: "ובחרחבינא - אלקרצעינ"א בערבי". שם ערבי זה הוא שמו של המין חרחבינה מכחילה. בארץ מוכרים 7 מינים השייכים לסוג זה הנכלל במשפחת הסוככיים. הנפוצים שבהם, בנוסף לחרחבינה המכחילה (תמונות 3-4) הם חרחבינה מגובבת (תמונה 5 ) וחרחבינה חופית תמונה 6). שורש הצמח משמש, ברפואה הערבית העממית, לריפוי הכשות נחשים ועקיצות עקרבים. "כורס" פירושו "עקיצה" ו"עאנה" משמעה "ממני", כלומר "עקיצה, סורי ממני". שם אחר בערבית לצמח זה הוא "שוכ אל עקראבני" (=קוץ העקרב). בלבנון מכונה הצמח "עשבת אל עקרבין" שפירושו "עשב העקרבים"(5).
הרב יוסף קאפח סבר אף הוא שהרמב"ם התכווין לחרחבינה המכחילה וכתב(6): 'מאכל ידוע מאד בין פלחי ארץ ישראל - creticum Eryngium". אולם בפירושו למשנה תורה כתב נגד הסוברים שמדובר במיץ קוץ, וסבר שישנם שני צמחים שנכתבים בשם 'קרצענה' אך דרך הגייתם שונה, ולכן לדעתו מחליפים ביניהם: "והארכתי בפרט זה, לפי שראיתי מכותבי זיהויי צמחי המשנה שהחליפו והכניסו קוצים בזיהוי החרחבינה במקום הירק המסורתי. ולא תאבה לו ולא תשמע אליו. וחלילה וחלילה לחרוג מקבלת מעתיקי השמועה אף כמלא נימה"(7). את קושי זה העלה גם ר"ש ליברמן: "ואשר לחרחבינה לעף מפרשו שהוא eryngium. וקשה לקבל פירוש זה, מפני שספק גדול אם אפשר למנותו בכלל ירקות, ולא עוד אלא שהעלים שלו יש להם קוצים"(8).
לדעת ז.עמר(9) אין כאן סתירה שהרי לחרחבינה המכחילה מופעים שונים בהתאם לעונה. בתחילת החורף היא בעלת עלים גדולים, רכים ואכילים הערוכים בשושנת (דוּר של עלים המרוכז בבסיס הגבעול) ורק לקראת הקיץ היא הופכת בהדרגה לצמח קוצני יבש. ייתכן ושמה של החרחבינה נגזר מסופה היבש כלומר "חרב". טעם העלים הצעירים מריר וניתן לאוכלם חיים או שלוקים. ניתן לאכול גם את השורשים המעובים חיים, מבושלים או מטוגנים. ייתכן וניתן לייחס גם לחרחבינה את הנאמר על המרור: "ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: למה נמשלו מצריים כמרור? לומר לך: מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצריים תחילתן רכה וסופן קשה" (פסחים, לט ע"א). גם עלי החרחבינה רכים בתחילת העונה ומתקשים לקראת סופה.
רמז לשימוש בחרחבינה כמרור לפסח בידי היהודים בתקופות קדומות ניתן לקבל בשמותיה העממיים של החרחבינה בידי מחברים שאינם יהודים. אבן אלביטאר שהיה רופא ועשבונאי מפורסם בעולם האסלאם (נולד בשנת 1197 בקירוב, במאלגה שבדרום ספרד) כתב שבשפת ההמון נקראת החרחבינה "שויכת אבראהים" (קוץ אברהם). במקום אחר כינה אותה "אלשוכה אליהודיה" (ה"קוץ היהודי").
הר"ן לפסחים (שם) דוחה את פירוש הרי"ף:
"חזרת חסא - יש שפירשו אלקרצעינא. האי פירושא ודאי לא נהירא דבגמ' מסקינן דכל א' מן הירקות שאדם יוצא ידי חובה בפסח מדין מרור הוא מר, ויש לו שרף כלומר כמין חלב כשחותכין אותו, ופניו מכסיפים כלומר שאינו ירוק ככרתי. ואל קרצעינא אין לו שרף ואינו מין מרור כלל אבל משתמשים בו לחולים חולי החזה למתיקותו".
ניתן ליישב את שיטת הרי"ף על פי הירושלמי שצוטט לעיל, החולק על הבבלי, ועל פיו סימני המרור נאמרו רק על המין מרור ואינם קשורים לכל המינים ולכן העובדה שפניו אינם מכסיפים אינה פוסלת. רוב הפוסקים נקטו כדעת הבבלי:
"לזכות את הרבים בענין מצות אכילת מרור ראיתי כי טוב להודיע שהחזרת השנוי במשנתינו ובלשון חכמים חסא שמצוה לחזור עליו, כי הוא הראש וראשון השנוי במשנתינו. הוא הירק הנקרא בלשון אשכנז סאלא"ט ובלשון ספרד סאלאט"א, ושם העצם שלו הוא לטוגא בכל הלשונות ששמעתי, בתורגמא ואיטליא ואשכנז וספרד ופורטוגאל ובספרי הרפואות והטבע וקורין אותו לאטוגא סאלאט. ואין בו שום ספק ופקפוק בעולם, ויש לו הסימנים האמורים בגמ': שרף ופניו מכסיפין ותחלתו רך וסופו קשה ותחלתו מתוק וסופו מר כלענה. ומפני שבארצות אשכנז ופולוניא שהן קרות אינו מצוי בזמן הפסח לא הורגלו לקחתו לחובת מצות מרור, או מפני שלא היו בקיאין בטיב פתרון שמות הירקות כאנשי ארצות הקרובות לארץ ישראל ובבל, לא ידעו מה הוא ולקחו הקרי"ן שהוא תמכא" (שו"ת חכם צבי, סי' קי"ט).
ייתכן וניתן לפרש את דברי הרי"ף גם על פי הבבלי אם נגדיר "הכספה" בשונה מהר"ן ("שאינו ירוק ככרתי") ונניח שעלים מכסיפים הם עלים מבריקים. עלי החרחבינה מבריקים וטעמם מר.
זיהויי החוקרים
הראובני מזהה בין ה"יסי חלי" בתלמוד הירושלמי לבין "אצוותא דדיקלא" בבבלי בהתאמה חרחבינה. ה"חלי" המתוק הם עלי החורף הצעירים של החרחבינה והם גם "אצוותא" כלומר הצוות או החברים של ה"דיקלא" שהוא הגבעול הקוצני המתרומם מעליהם בהמשך העונה. חז"ל הורו שיש לאכול את העלים המתוקים של החרחבינה ולא את העלים המרים שמעליהם. ריש לקיש השווה בין "אצוותא דדיקלא" ובין "חרוזייתא דדיקלא" שהיא העקרבלין (בנוסחאות אחרות: עקרבנים, עקרבנין). העקרבלין היא החרחבינה במופע הקייצי הקוצני ואכן שמה הערבי השני של החרחבינה הוא "שוכ אלעקראבני". ייתכן ופרשנות זו עומדת בבסיס מחלוקת הירושלמי והבבלי. לדעת רבי יוסה בירושלמי יוצאים ידי חובה רק בעלים המתוקים ("יסי חלי") ואילו לרבי אליעזר יוצאים ידי חובה גם בעלים הקוצניים ("עקרבלין"). גם מ. א. כסלו הלך בדרכו של הראובני אלא שלדעתו ה"עקרבלין" הוא השורש הרב שנתי הנאכל של החרחבינה המכחילה או חרחבינת השדות המצויה בספרד.
 |
|
.JPG) |
|
תמונה 5. חרחבינה מגובבת צילם: Eitan f |
|
תמונה 6. חרחבינה חופית |
הרחבה
עשבוני רב-שנתי, ממשפחת הסוככיים הנפוץ בכל החבל הים תיכוני בבתות, בצידי דרכים ובשדות נטושים. תפוצתה העולמית משתרעת בארצות מזרח הים התיכון. הצמח מצמיח בחורף עלים רכים ובקיץ גבעולי - פריחה הנושאים קוצים. זמן קצר לאחר הגשם הראשון החרחבינה המכחילה מלבלבת ומפתחת שושנת-עלים. הראשונים בהם תמימים, והבוגרים שסועים יותר ויותר. האונות בשולי העלים הראשונים מעוגלות אך נוטות להיות קוצניות בעלים הבוגרים יותר. באביב מתפתח גבעול-תפרחת הנושא עלים קטנים, קוצניים, ותפרחות סוכך פשוטות הנראות כקרקפת. בשלב זה מתייבשת שושנת העלים. צבע הגבעולים ירוק תחילה, אך הוא הולך ומכחיל בעת הפריחה ומכאן נגזר שם המין. בחודשים מאי-אוגוסט, כאשר מצהיבים השדות, בולטת החרחבינה המכחילה בצבע הכחול-סגול של ענפיה ותפרחותיה הקוצניים וכך היא נקטפת כצמח-קישוט יבש. שמו העברי של הסוג מופיע כבר במשנה, ונראה שהוא קשור בשורש חרב, מלשון יובש.
הצמח ראוי למאכל אדם. טעמן של פטוטרות העלים הטריים כטעם הפטרוסיליה השייכת גם למשפחת הסוככיים. לטרף העלים טעם מריר, וכדי לאכול את העלים יש לשלוק אותם במים, כלומר: להרתיח, לשפות את המים לאחר הרתיחה ולהרתיח שוב במים טריים. גם השורש אכיל, טעמו מתקתק אך בפרטים רבים הוא מעוצה.
(1) סכום הגירסאות מובא במהדורת שוטנשטיין (שם), הערה 3.
(2) שם, הערה 17.
(3) אני תולה את זהות זו בדברי הערוך רש"י ולא בפשט הגמרא שהרי ניתן אולי לטעון ש"אצוותא דדיקלא" ו"אצוותא חרזייתא" הם מינים שונים. לא מן הנמנע שאכן לא קיימת זהות ביניהם משום שקיימות גירסאות רבות ושונות במקום "אצוותא חרזייתא". בערוך אנו מוצאים את הגירסה "אצוותא חרזייתא דדיקלא" במקום "אצוותא חרזייתא".
(4) ד"ר משה קטן ב"אוצר לעזי רש"י".
(5) על פי מאמרו של אמוץ דפני ב"צמח השדה". ראו כאן.
(6) הרמב"ם למשנה פסחים, פ"ב מ"ו, הערה 33
(7) פירוש הר"י קאפח להלכות חמץ ומצה פ"ז הערה לו.
(8) תוספתא כפשוטה, זרעים עמ' 548.
(9) 'מררים', עמ' 36-37.
רשימת מקורות:
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 10 (עמ' 248-249).
א. הראובני, 'המרור והמרורים', לשוננו ט' תרצ"ח (עמ' 269-272).
מ. א. כסלו, 'לזיהוי החרחבינא והעקרבנים'. לשוננו נ"ח (ב), (עמ' 117-105).
ז. עמר, מררים, התשס"ח (עמ' 34-40).
י. פליקס, הצומח החי וכלי החקלאות במשנה (עמ' 72).
לעיון נוסף:
ז. עמר, "חמשה מיני מרור על פי שיטת הרמב"ם", המעין, ניסן תשס"ח.
באתר "צמח השדה": "חרחבינה מכחילה".
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
