נזיר יש היתר לאיסורו
פסחים מד ע"ב
"ומה נזיר... ויש היתר לאיסורו".
פירש רש"י: "ויש לו היתר לאיסורו - אף תוך זמן, על ידי הפרת חכם".
במסורת הש"ס הגיה: "התרת" במקום "הפרת", שכן התרת החכם נקראת בכל מקום התרה ולא הפרה. ואילו הפרה היא זכות של האב והבעל בלבד (משנה מסכת כתובות דף מו ע"ב) כלשון תחילת פרשת מטות.
וכתב תוספות ד"ה והוא הדין: "ונזיר נמי אי מתשיל אין זה היתר לדבר שנאסר שהחכם עוקר הנדר מעיקרו ונמצא שלא נאסר מעולם". לטענה זו קשה על רש"י, הרי אם יתיר החכם יתברר שמעולם לא היה פה איסור נזירות, כמו שאמרו במסכת כתובות דף עד ע"ב: "תנו רבנן... חכם עוקר את הנדר מעיקרו", וכיצד אם כן מכונה איסור זה כאיסור שיש לו היתר?!
וכתב הרש"ש על דברי תוספות אלו: "קשה לי דהא בריש הפרשה כתיב: (במדבר ו, ב) אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר, דמשמע אפילו יש לה אב או בעל דיכולין להפר לה ואינהו מיגז גייזי". כלומר שמכל מקום קיימת אפשרות שהנזיר יהיה נערה שיש לה אב או אשה נשואה, ויש אם כן אפשרות של היתר לאיסור נזיר – בהפרת האב והבעל. והפרתם היא רק מכאן ולהבא.
על פי דברים אלו מסתבר שאין להגיה ברש"י את המילה "הפרת" אלא את דוקא המילה "חכם", ולכתוב במקומה "אב ובעל". ודברי הרש"ש הם אמנם דברי רש"י.
