הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
אמוראים שנחלקו במה שנחלקו תנאים
פסחים מח ע"א
אמר רמי בר חמא: הא דרב חסדא ורבה - מחלוקת דרבי אליעזר ורבי יהושע היא. דרבי אליעזר סבר: אמרינן הואיל, ורבי יהושע סבר: לא אמרינן הואיל.
אמר רב פפא: ודילמא, עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם דאמרינן הואיל - אלא דבעידנא דקא עיילי לתנורא כל חדא וחדא חזיא ליה לדידיה, אבל הכא דלאורחין הוא דחזי, לדידיה לא חזי - אימא הכי נמי דלא אמרינן הואיל.
אמר רב שישא בריה דרב אידי: ודילמא לא היא. עד כאן לא קאמר רבי יהושע התם דלא אמרינן הואיל - אלא דאיכא חדא דלא חזיא, לא לדידיה ולא לאורחין. אבל הכא, דחזי מיהת לאורחין - אימא הכי נמי אמרינן הואיל.
אמרוה [רבנן] קמיה דרבי ירמיה ורבי זירא.
רבי ירמיה קיבלה,
רבי זירא לא קיבלה.
אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: מילתא דקשיא לן ואתיא כמה שני, במאי פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע, השתא אמרוה משמיה דגברא רבה - ולא ניקבלה? –
אמר ליה: היכי אקבלה? דתנינא, אמר ליה רבי יהושע: לדבריך, הרי הוא עובר משום +שמות כ+ לא תעשה כל מלאכה ושתיק ליה. ואי איתא - לימא ליה: טעמא דידי משום הואיל. - אמר ליה: וליטעמיך, הא דתנינא בברייתא, אמר לו רבי אליעזר: לדבריך הרי הוא עובר משום בל יראה ובל ימצא ושתיק ליה. הכי נמי דלא אהדר ליה? הא קא מהדר ליה במתניתין, דתנן: לא זהו חמץ שמוזהרין עליו משום בל יראה ובל ימצא. אלא: שתיק ליה בברייתא, ומהדר ליה במתניתין. הכי נמי אימור: שתיק ליה במתניתין, ואהדר ליה במכילתא אחריתי.
תניא, רבי אומר: הלכה כרבי אליעזר, ורבי יצחק אמר: הלכה כבן בתירא.
מבנה הסוגיה:
1.
אמר רמי בר חמא: הא דרב חסדא ורבה - מחלוקת דרבי אליעזר ורבי יהושע היא. דרבי אליעזר סבר: אמרינן הואיל, ורבי יהושע סבר: לא אמרינן הואיל.
רמי בר חמא טוען שהמחלוקת בין רב חסדא ורבה אם אומרים דין "הואיל" או לא היא כמו המחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע במשנתנו.
2.
וראה בפרשנים שהמחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע תלויה גם בשאלה אם טובת הנאה ממון או לא.
3.
ולכן נראה להסביר, שהמחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע בנושא של "הואיל" איננה מפורשת ממש בדבריהם כמו אצל רבה ורב חסדא, אלא, הדינים של רבי אליעזר ורבי יהושע מבוססים [במהלך ההסבר לדין של כל אחד מהם] על אותה מחלוקת אם אומרים את העיקרון של "הואיל".
4.
רק עדיין יש לברר מדוע רמי בר חמא לא אמר על מחלוקת רבה ורב חסדא את הביטוי "כתנאי" - כמו המחלוקת ביון התנאים.
4.1
אולי התשובה היא, שבסוגייתנו המחלוקת בין התנאים מובאת במשנתנו שעליה מוסבת הסוגיה עם מחלוקת האמוראים.
5.
המשך הגמרא:
אמר רב פפא: ודילמא, עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם דאמרינן הואיל - אלא דבעידנא דקא עיילי לתנורא כל חדא וחדא חזיא ליה לדידיה, אבל הכא דלאורחין הוא דחזי, לדידיה לא חזי - אימא הכי נמי דלא אמרינן הואיל.
אמר רב שישא בריה דרב אידי: ודילמא לא היא. עד כאן לא קאמר רבי יהושע התם דלא אמרינן הואיל - אלא דאיכא חדא דלא חזיא, לא לדידיה ולא לאורחין. אבל הכא, דחזי מיהת לאורחין - אימא הכי נמי אמרינן הואיל.
רב פפא ורב שישא לא מקבלים את דברי רמי בר חמא, ומסבירים מדוע אין זהות בין שתי המחלוקות. וצריך להסביר, גם רבי אליעזר וגם רבי יהושע מסתמכים באופן עקרוני על דין "הואיל", אבל המקרים בהם חל העיקרון של הואיל שונים במהותם מהמקרה שעליו נסובה המחלוקת בין רבה ורב יוסף.
6.
המשך הגמרא:
אמרוה [רבנן] קמיה דרבי ירמיה ורבי זירא.
רבי ירמיה קיבלה,
רבי ירמיה קיבל את דברי רמי בר חמא.
7.
רבי זירא לא קיבלה.
רבי זירא לא קיבל את דברי רמי בר חמא וכנראה קיבל את דברי רב פפא ורב שישא [וקשה שהרי רבי ירמיה ורבי זירא חיו לפני רב פפא].
8.
המשך הגמרא:
אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: מילתא דקשיא לן ואתיא כמה שני, במאי פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע, השתא אמרוה משמיה דגברא רבה - ולא ניקבלה? –
רבי ירמיה מעלה טענה "מוזרה", הוא מסביר, שבמשך כמה שנים הם [כנראה הוא ורבי זירא] מתלבטים ביסוד המחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע, ועכשיו שרמי בר חמא [שמוגדר "גברא רבה"] תלה את מחלוקתם במחלוקת רבה ורב חסדא איך אפשר לא לקבל הסבר זה.
9.
המשך הגמרא:
אמר ליה: היכי אקבלה? דתנינא, אמר ליה רבי יהושע: לדבריך, הרי הוא עובר משום +שמות כ+ לא תעשה כל מלאכה ושתיק ליה. ואי איתא - לימא ליה: טעמא דידי משום הואיל. - אמר ליה: וליטעמיך, הא דתנינא בברייתא, אמר לו רבי אליעזר: לדבריך הרי הוא עובר משום בל יראה ובל ימצא ושתיק ליה. הכי נמי דלא אהדר ליה? הא קא מהדר ליה במתניתין, דתנן: לא זהו חמץ שמוזהרין עליו משום בל יראה ובל ימצא. אלא: שתיק ליה בברייתא, ומהדר ליה במתניתין. הכי נמי אימור: שתיק ליה במתניתין, ואהדר ליה במכילתא אחריתי.
רבי זירא ורבי ירמיה דנים בדברי רבי אליעזר ורבי יהושע אם כל אחד מהם הגיב להערות חברו. והמסקנה הנובעת מהדיון היא, שאמנם כל אחד מהם יישב את מה שהקשה עליו חברו.
9.1
בדרך אגב לומדים מהדו-שיח שלפנינו, שלפעמים היו תנאים ששתקו בדיון במשנה והשיבו בברייתא, או להיפך, שתקו בברייתא וענו במשנה. זאת אומרת שהיו ברייתות קדומות למשניות.
9.2
כמו כן נמצאנו למדים שאמנם "שתיקה כהודאה" אבל רק כהודאה זמנית עד שיתכן שהתשובה ניתנה/תינתן "מאוחר" יותר.
9.3
ואולי אפשר להעלות השערה, ששני התנאים באמת השיבו זה לזה באותו מעמד, אלא ש"עורך המשנה" ו"עורך הברייתא" התערבו בעריכת הדברים ורצו לפסוק כאחד מהם ולכן השמיטו את התשובה [או במשנה או בברייתא]!
10.
המשך הגמרא:
תניא, רבי אומר: הלכה כרבי אליעזר, ורבי יצחק אמר: הלכה כבן בתירא.
הגמרא מביאה ברייתא שבה נאמר ש"רבי" [=רבי יהודה הנשיא] פוסק כרבי אליעזר ורבי יצחק פסק כבן בתירא [במשנה].
האם זה קשור למחלוקת בין רבה ורב חסדא אם אומרים דין "הואיל"?
11.
תוספות מסכת פסחים דף מח עמוד א:
רבי אומר הלכה כר' אליעזר - ה"ר יוסף פסק כרבי משום דקיימא לן כוותיה מחבירו וכן מנהג
יש פוסקים למסקנה כ"רבי", על פי הכלל ש"הלכה כרבי מחברו", כלומר, בכל מקום שיש מחלוקת בין "רבי" לתנא יחיד - הלכה כ"רבי".
12.
המשך דברי תוס':
ור"י דוחה דשמא לא קאמר הכא כרבי מחבירו דהא איפליגו רבה ורב חסדא בהכי והא דהלכה כרבי מחבירו היינו היכא דליכא פלוגתא דאמוראי.
אומר תוס', שר"י לא מקבל כאן את הכלל שהבאנו לעיל שהלכה כרבי מחברו, מפני שהמחלוקת בין "רבי" וחברו קשורה גם למחלוקת בין רבה ורב חסדא, ובמקרה כזה לא תקף הכלל שהלכה כרבי מחברו. למעשה, הוא קובע כלל שאין הכלל שהלכה כרבי מחברו תקף כשגם אמוראים נחלקו בזה.
13.
וצריך להוסיף הסבר:
15.1
האם הכלל האחרון תקף גם לגבי כללי הכרעה אחרים בין התנאים, שאם גם אמוראים נחלקו במחלוקת התנאים הרי שכללי ההכרעה ביו התנאים לא תקפים.
15.2
ונראה, שכוונת תוס' למעשה היא שההכרעה הסופית תהיה לפי כללי ההכרעה בין האמוראים. כלומר, בסוגייתנו ההלכה תהיה לפי ההכרעה בין רבה ורב חסדא. ובזה עצמו נחלקו הפוסקים כמי ההכרעה - לפי כללי ההכרעה בין התנאים, או לפי כללי ההכרעה ביו האמוראים!
15.3
וזה בניגוד למי שאמר - ראה בדפים הקודמים - שפוסקים כרבה כי שיטתו מתאימה לשיטת רבי אליעזר והלכה כרבי אליעזר נגד רבי יהושע.
15.4
ברור שתוס' סובר כרמי בר חמא שמחלוקת התנאים מבוססת גם על דין "הואיל", שזה עצמו תלוי במחלוקת האמוראים - רבה ורב חסדא.
15.5
נראה להסביר את שיטת ר"י, שכאשר יש מחלוקת זהה בין שני תנאים וגם בין שני אמוראים, הרי שכוונת האמוראים היתה לפסוק במחלוקת התנאים. ואילו מי שמכריע לפי כללי הפסיקה בין התנאים מסביר, שהאמוראים לא הכירו את דברי התנאים ולכן דברי התנאים "חשובים" יותר.
