גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתע"ה, מדור "עלי הדף"
מסכת פסחים
דף נו ע"א

האם דין אמירת "ברוך שם כבוד" וכו' הוא כדין אמירת "שמע ישראל"?

נפסק בשו"ע (או"ח סי' סא סי"ג): "אחר פסוק ראשון [של קר"ש] צריך לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' בחשאי". המקור לכך הוא במכילתין (דף נו ע"א): "תנו רבנן, כיצד היו כורכין את שמע, אומרים 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד' ולא היו מפסיקין, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר, מפסיקין היו, אלא שלא היו אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. ואנן מאי טעמא אמרינן ליה וכו', דאמר ר"ש בן לקיש: 'ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם' (בראשית מט, א), ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה וכו', אמרו לו בניו: 'שמע ישראל ה"א ה' אחד' וכו', באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. אמרי רבנן, היכי נעביד, נאמרוהו, לא אמרו משה רבינו, לא נאמרוהו, אמרו יעקב, התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי...". הבה נדון בכמה פרטי דינים באמירתה.

ראשית, נעיר שמלשון הרמב"ם (הל' קר"ש פ"א ה"ד) משמע שאין זה אלא מנהג שהנהיגו בני ישראל, ולא תקנה גמורה, וז"ל: "הקורא קר"ש כשהוא גומר פסוק ראשון אומר בלחש ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד... ולמה קורין כן, מסורת היא בידינו שבשעה שקבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו... פתח הזקן ואמר בשכמל"ו, לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח ששבח בו ישראל הזקן אחר פסוק זה" (וכ"ה לשון הראבי"ה ברכות סי' מו. עי' 'משנת יעקב' ו'אבי עזרי' על הרמב"ם שם). ברם מלשון הגמרא - "התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי" - משמע שתקנה גמורה היא, וכן משמע בשאר הפוסקים שחובה ותקנה גמורה היא. ויתכן שהתקנה היא על אמירתו בחשאי.

שכח לאמרו: הביא הב"ח (סי' סו סק"ח) בשם השלטי גבורים בשם הריא"ז ז"ל "שאם לא אמרו, אין מחזירין אותו, עכ"ל. וטעמו... בשכמל"ו אינה אלא תקנה, כיון דאמרה יעקב, הלכך אין מחזירין אותו" (הביאה"ל [שם ד"ה אחר] כתב להוכיח כן מסוגיין מאנשי יריחו שהיו כורכין את שמע ולא מיחו בהם חכמים, הרי שבדיעבד יוצא). ולעומת זה כתב הלבוש (שם) שמחזירין אותו, וכן נקט המגן אברהם (שם סקי"א, וכ"פ בשו"ע הרב. אבל המ"ב בביאור הלכה שם מצדד להקל). ובדין זה שמחזירין אותו נחלקו האחרונים: יש אומרים שאינו אלא מדרבנן, שהרי חובת קר"ש דאורייתא יצא, דמה"ת אין חובה לאמרו כלל (עי' פמ"ג א"א סי' סג סק"ה; שו"ת ערוגת הבושם או"ח סי' טז), וי"א, שעתה שתקנו חז"ל לאמרו אינו יוצא ידי חובה אפילו מדאורייתא, כי במקום שתקנו חז"ל תקנה באיזו מצוה שוב אין יוצאים ידי חובתה מן התורה - כשלא קיימו אותו כתיקונה (עי' תוס' סוכה ג. ד"ה עשה. עי' מהר"ם שיק מצוה תכא). ולאלו השיטות שמחזירין אותו, כתב הח"א (כלל מא) שחוזר לראש קר"ש, ואילו המ"ב (ביאה"ל שם) הסתפק בזה, שיתכן שאינו חוזר אלא לבשכמל"ו, ולא לתחלת קר"ש, ובדבריו מבואר צד נוסף, שיתכן שסגי שיאמרו בכל מקום שנזכר באמצע קר"ש, ואחרי כן ימשיך את קריאתו הלאה במקום שעומד.

כוונה: בפסוק ראשון של קר"ש כוונה מעכבת (ברכות יג.; שו"ע סי' סג ס"ד), ונחלקו הפוסקים האם כוונה מעכבת גם באמירת בשכמל"ו, ותלוי במחלוקת הקודמת, המג"א (שם) הביא בשם הלבוש שגם "אם אמרו ולא אמרו בכוונה מחזירין אותו", ויסוד הדבר בנוי על לשון הבית יוסף (סי' סו ס"א) שאמירתו היא בכלל הייחוד, כלומר, שנתקנה כחלק מאמירת פסוק ראשון של קר"ש, שהוא יחוד הבורא ית', ודינם שוה. ולעומת זה לדעת המ"ב הנ"ל שמצדד להקל - שאם לא אמרו אין מחזירין אותו - גם כוונה אינה מעכבת (ובדעת השו"ע הרב הנ"ל - שמחזירין אותו - הסתפק הקצות השולחן סי' יט אי כוונה מעכבת).

הפסקה באמצע אמירתה: יתכן שבדין נוסיף הוא שוה לפסוק ראשון של קר"ש, והוא כמו שכתב הבית יוסף (סי' סו ס"א ועי' שו"ע שם): "מצאתי כתוב, דבאמצע פסוק שמע ישראל אין להפסיק כלל, שאין דבר גדול כקבלת מלכות שמים... ונראה לי, דהוא הדין לבשכמל"ו - שגם הוא מכלל הייחוד, ומטעם זה אין להפסיק בין פסוק שמע ישראל לבשכמל"ו".
לגבי הדין השני - להפסיק בין שמע ישראל לבשכמל"ו - יש חולקים: האלפסי זוטא (ברכות פ"ב) כתב שדינו כמו שאר אמצע הפרק ששואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד.

אמירתה בהליכה: איתא בשו"ע (סי' סג ס"ג): "היה מהלך בדרך ורצה לקרות קר"ש, צריך לעמוד בפסוק ראשון", האליה רבה (שם סק"ט) הביא מחלוקת בזה, מדברי הלבוש משמע שעומד עד אחרי בשכמל"ו, ואילו הרוקח (סי' ש"כ) כתב: "וכשיגיע ל'ברוך שם' 'ואהבת' יהלך".

כיסוי העיניים: כתוב בשו"ע (סי' סא ס"ה): "נוהגין ליתן ידיהם על פניהם בקריאת פסוק ראשון, כדי שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכוין". גם לענין בשכמל"ו מצינו שיש להחמיר כן, כדאיתא בשער הכוונות (דרושי עלינו לשבח ונוסח התפילה דרוש א): "ויסגור עיניו ביד ימינו עד שישלים בשכמל"ו". מאידך, יש להביא הא דאיתא במהרי"ל (מנהגים הל' תפילה סי' א): "כשאמר מהר"י סג"ל 'שמע ישראל' דקריאת שמע, הניח ידו על עיניו וכיסם - עד סיום כוונת אחד", משמע שרק בפסוק ראשון כיסה עיניו.