הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"אמר רב... אמר רב...; "אין הלכה כ..."
פסחים נב ע"ב
תנו רבנן: פירות שיצאו מארץ ישראל לחוצה לארץ - מתבערין בכל מקום שהן. רבי שמעון בן אלעזר אומר: יחזרו למקומן ויתבערו, משום שנאמר בארצך, - הא אפיקתיה! - קרי ביה בארץ, בארצך, - אי נמי: מאשר בארצך. רב ספרא נפק מארץ ישראל לחוצה לארץ, הוה בהדיה גרבא דחמרא דשביעית. לוו בהדיה רב הונא בריה דרב איקא ורב כהנא. אמר להו: איכא דשמיע ליה מיניה דרבי אבהו הלכה כרבי שמעון בן אלעזר או לא? –
אמר ליה רב כהנא; הכי אמר רבי אבהו: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר.
אמר ליה רב הונא בריה דרב איקא הכי אמר רבי אבהו: אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר.
אמר רב ספרא: נקוט הא כללא דרב הונא בידך, דדייק וגמר שמעתתא מפומיה דרביה כרחבה דפומבדיתא. דאמר רחבה אמר רב יהודה: הר הבית סטיו כפול היה, סטיו לפנים מסטיו. קרי סתם משנהעליה רב יוסף: +הושע ד+ עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו - כל המיקל לו מגיד לו
1.
רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ז הלכה יב:
המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו, או ממקום שלא כלו למקום שכלו חייב לבער, לפי שנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, ופירות הארץ שיצאו לחוצה לארץ מתבערים במקומן ולא יעבירם ממקום למקום.
2.
כסף משנה הלכות שמיטה ויובל פרק ז הלכה יב:
[יב] המוליך פירות שביעית וכו'. משנה פרק מקום שנהגו (דף נ') וכת"ק:
ופירות הארץ שיצאו לח"ל וכו'. שם (דף נ"ב:) ת"ר פירות שיצאו לח"ל מתבערין בכ"מ שהן רשב"א אומר יחזרו למקומן ויתבערו ומשמע התם דאין הלכה כרשב"א וכן אמרו בירושלמי ספ"ו דשביעית (הלכה ד') הורי רבי אמי כהן תניא קמיא לקולא:
בפשטות הרמב"ם פסק כתנא קמא בברייתא, וכפי דעת רב הונא בריה דרב איקא שאמר בשם רבי אבהו שאין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר.
3.
ויש לשאול: הרי בדרך כלל הלכה כ"תנא קמא" [גם בברייתא] נגד תנא יחיד באותה ברייתא, ומדוע רבי אבהו היה צריך לומר במפורש, שאין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר – כפי עדותו של רב הונא בריה דרב איקא.
4.
ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רא, שמביא שיש אומרים שיש "סתם משנה" במסכת שביעית פרק ו משנה ה, שמשמע ממנה כרבי שמעון בן אלעזר בברייתא שבסוגייתנו. לפי זה מובן שהיה צריך לפסוק כמותו, ולכן יש חידוש בדברי רבי אבהו שפסק שלא כדעת רבי שמעון בן אלעזר למרות שיש "סתם משנה" כמותו.
5.
ומדוע באמת לא נפסק כאותה "סתם משנה" [וממילא לא כרבי שמעון בן אלעזר בברייתא]? ובעיקר שיש כלל [על פי רוב הפרשנים] שאם יש מחלוקת בברייתא ו"סתם משנה" - הלכה כ"סתם משנה".
5.1
לכן אומרים הפרשנים שבאמת אין הכרח שדעת הברייתא קשורה באותה "סתם משנה" שמדברת על איסור להוציא פירות שביעית לחו"ל, ואילו הברייתא מדברת אם כבר הוציאו, האם צריך לבער שם או להחזירם ארצה ולבער בארץ ישראל.
5.2
ואולי זו כוונת סוגייתנו שפוסקת ש"אין הלכה כרב שמעון בן אלעזר" - ללמדנו שלא קשור לאותה "סתם משנה" וממילא הלכה כ"תנא קמא".
5.3
לפי כל הנ"ל מובן מדוע הניסוח הוא "אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר" ולא נאמר הניוסח "הלכה כתנא קמא"!
ראה גם "מתיבתא", הערה יט.
6.
נעיין בהמשך הגמרא:
אמר רב ספרא: נקוט הא כללא דרב הונא בידך, דדייק וגמר שמעתתא מפומיה דרביה כרחבה דפומבדיתא. דאמר רחבה אמר רב יהודה: הר הבית סטיו כפול היה, סטיו לפנים מסטיו. קרי עליה רב יוסף: +הושע ד+ עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו - כל המיקל לו מגיד לו.
רב ספרא מסביר שדברי רב הונא נכונים יותר כי הוא דייק יותר בדברי רבו - רבי אבהו ["רבי אבהו"].
7.
רש"י מסכת פסחים דף נב עמוד ב:
דקים ליה דאיהו דייק שמעתא מפומיה דרביה - כשהשמועה יוצאה מפי רבו מדקדק ואומר לרבו לשנותה פעם שנייה, ומבחין הימנו או הן או לאו.
מרש"י משמע שדווקא בסוגייתנו יש משמעות לדקדק בדברי הרב כי "הן" ו"לאו" מתחלפים ואפשר לטעות בהם. כוונתו היא שצריך היה לדקדק ולשאול את רבי אבהו אם אמר "הלכה כ..." או "אין הלכה כ...".
8.
ורב ספרא מסביר שרב הונא בריה דרב איקא דקדק בדברי רבו כמו שדקדק רחבה [שם חכם] מפומפדיתא [שם מקום]. והגמרא מביאה את המימרא של רחבא בשם "רב יהודה".
לא ברור איפה מוזכר כאן הדקדוק של רחבה. רש"י מסביר:
9.
רש"י מסכת פסחים דף נב עמוד ב:
כרחבה דפומבדיתא - שהיה מדקדק בשמועתו, לדעת ממי קיבלה.
ר' יהודה - ספק שמעה מר' יהודה או מרבי יהודה נשיאה, דהוה נמי בההוא דרא.
רש"י מסביר שרחבה היה צריך לדקדק ממי הוא שמע את הדין המובא בגמרא, מרב יהודה [תלמידם של רב ושמואל או מרבי יהודה נשיאה שהיה בן דורו [והיה נכדו של רבי יהודה הנשיא].
9.1
בכל אופן קצת קשה, שהרי יש הבדל ביו שני המקרים, ומדוע רב ספרא קישר ביניהם. בסוגייתנו מדובר על דקדוק בניסוח השמועה של אותו חכם - בין "הלכה כ..." לבין "אין הלכה כ...", ואילו אצל רחבה מדובר על דקדוק שם החכם שממנו שמע את הדין.
10.
ראה הערות, ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רא.
