סקר
אני גולש בפורטל הדף היומי:






 

הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים

 

וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ

פסחים נב ע"ב

 
"תנו רבנן: פירות שיצאו מארץ ישראל לחוצה לארץ - מתבערין בכל מקום שהן. רבי שמעון בן אלעזר אומר: יחזרו למקומן ויתבערו...
רב ספרא נפק מארץ ישראל לחוצה לארץ, הוה בהדיה גרבא דחמרא דשביעית. לוו בהדיה רב הונא בריה דרב איקא ורב כהנא. אמר להו: איכא דשמיע ליה מיניה דרבי אבהו הלכה כרבי שמעון בן אלעזר או לא? - אמר ליה רב כהנא; הכי אמר רבי אבהו: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. אמר ליה רב הונא בריה דרב איקא הכי אמר רבי אבהו: אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. אמר רב ספרא: נקוט הא כללא דרב הונא בידך, דדייק וגמר שמעתתא מפומיה דרביה כרחבה דפומבדיתא. דאמר רחבה אמר רב יהודה: הר הבית סטיו כפול היה, סטיו לפנים מסטיו. קרי עליה רב יוסף - (הושע ד, יב) עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ - כל המיקל לו מגיד לו
".

פירש רבנו חננאל: "כל המיקל לו מגיד לו, כלומר כמו רב ספרא שהודה לרב הונא בר איקו ושבחו ואמר האמת עמו מפני שמיקל לו וכו' ". משמעות הדברים שרב יוסף חשד ברב ספרא ששיבח את רב הונא בריה דרב איקא רק כדי לסמוך על קולתו.

וקשה הכיצד חשד רב יוסף ברב ספרא ברמאות, הלא מצאנו שדוקא הצטיין באמת הפנימית שלו! על רב ספרא דרשו במסכתות בבא בתרא דף פח ע"א; ומכות דף כד ע"א את הפסוק (תהלים טו, ב) וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ. והביאו רש"י ורשב"ם שם את סיפור המעשה מהשאלתות דרב אחא (שאילתא לו) שרב ספרא היה לו חפץ אחד למכור ובא אדם אחד לפניו בשעה שהיה קורא קריאת שמע ואמר לו תן לי החפץ בכך וכך דמים ולא ענהו מפני שהיה קורא קריאת שמע. כסבור זה שלא היה רוצה ליתנו בדמים הללו, והוסיף אמר תנהו לי בכך יותר. לאחר שסיים קריאת שמע אמר לו טול החפץ בדמים שאמרת בראשונה שבאותן דמים היה דעתי ליתנם לך.
הקפדתו היתירה של רב ספרא על האמת מתוארת גם במעשה במסכת חולין דף צד ע"ב:
"דמר זוטרא בריה דרב נחמן הוה קאזיל מסיכרא לבי מחוזא, ורבא ורב ספרא הוו קא אתו לסיכרא, פגעו אהדדי, הוא סבר: לאפיה הוא דקאתו, אמר להו: למה להו לרבנן דטרוח ואתו כולי האי? אמר ליה רב ספרא: אנן לא הוה ידעינן דקאתי מר, אי הוה ידעינן - טפי הוה טרחינן; אמר ליה רבא: מאי טעמא אמרת ליה הכי, דאחלישתיה לדעתיה? אמר ליה: והא קא מטעינן ליה! - איהו הוא דקא מטעי נפשיה".

ודוחק לומר שרב יוסף לא הכיר מספיק את רב ספרא, שהרי מכל מקום למה היה לו לחשוד בחכם לחינם?!
ורבנו חננאל יתרץ שדוקא מתוך גערתו של רב יוסף נתן רב ספרא על לבו להתחזק במידת האמת. כמו שאמרו במסכת סנהדרין דף כה ע"ב שעל בעל תשובה לנקוט בחזרה גמורה יותר מעיקר הדין, ומשם מקור הרמב"ם בשמונה פרקים פרק ד: "כאשר יצא משיוויו, נראה אל איזה צד נטה ויצא, ונעמוד כנגדו בהפכו, עד שישוב אל השיווי", וכפירוש בית הבחירה למאירי שם במסכת סנהדרין דף כה ע"א: "שאין רפואה לחולי הנפש במצוע הדרכים אא"כ בנטייה אחר הקצוות דרך רפואה".
אך עדין קשה, הרי נכון עשה רב ספרא שהקל, כיון ששביעית בזמן הזה דרבנן.

אמנם לסוברים ששביעית בזמן הזה מן התורה יתבאר כפשוטו שעל רב ספרא היה להחמיר במקום הספק. ואכן העתיקו הרשב"א המהרי"ק והמהרי"ט את הביטוי ומקלו יגיד לו לענין איסורי תורה.
בשו"ת הרשב"א חלק א סימן רנג:
"כיצד שורת הדין אם שנים הפוסקים באחד זה אוסר וזה מתיר. אם נודע האחד גדול בחכמה ובמנין ויצא שמו כן הולכין אחריו בין להחמיר בין להקל. היו שניהם שוין ולא נודע מי גדול משניהם. בשל תורה הולכין אחר המחמיר דהוה ליה כספיקא דאורייתא ובשל סופרים הולכין אחר המקל וכדאיתא בריש פרק קמא דעבודה זרה (דף ז). ומי שסומך על המקל בשל תורה עובר. וזה מאותן שנאמר עליהן ומקלו יגיד לו, כמו שאמרו".
בשו"ת מהרי"ק סימן קמט ד"ה חמד בחורים:
"ועוד דאפילו היה זה תלוי בפלוגתא דרברבתא מי הוא שיורה להקל ומקלו יגיד לו. הלא דבר פשוט הוא דבשל תורה הולך אחר המחמיר".
בשו"ת מהרי"ט חלק ב - אה"ע סימן מ ד"ה עד כה:
"מי הוא שיניח דברי המרובין ויתפוס דברי היחיד להקל בדבר ערוה החמורה לא חפץ בברכה ועל כיוצא בו היה קורא רב יוסף עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו".

אבל לסוברים ששביעית בזמן הזה דרבנן צריך ביאור מה היתה הקפידה על רב ספרא.
גם בסוגיות נוספות מצינו שהקפידו אמוראים כאשר הקלו בספק דרבנן.

במסכת שבת דף קלו ע"א:
"איתמר, מת בתוך שלשים, ועמדה ונתקדשה. אמר רבינא משמיה דרבא: אם אשת ישראל היא - חולצת, אם אשת כהן היא - אינה חולצת. ורב שרביא משמיה דרבא אמר: אחת זו ואחת זו - חולצת. אמר ליה רבינא לרב שרביא: באורתא אמר רבא הכי, לצפרא הדר ביה. אמר ליה: שריתוה? יהא רעוא דתשרו תרבא".
ולמה כעס רב שרביא שהקלו בניגוד לדעתו? הרי לו גם תהא המחלוקת כספק, הרי חלוצה לכהן אסורה רק מדרבנן!

וכן במסכת עירובין דף ז ע"א:
"והיכא דסתרי אהדדי לא עבדינן? מתיב רב משרשיא: מעשה ברבי עקיבא שליקט אתרוג באחד בשבט, ונהג בו שני עישורין, אחד כדברי בית שמאי ואחד כדברי בית הלל! - רבי עקיבא גמריה איסתפיק ליה, ולא ידע אי בית הלל בחד בשבט אמור, אי בחמיסר בשבט אמור, ועבד הכא לחומרא והכא לחומרא".
וקשה למה החמיר רבי עקיבא, הרי אתרוג אינו דגן תירוש ויצהר וחייב במעשר רק מדרבנן, ובזמן הזה כל מעשרות דרבנן!

אלא שבכל המעשים האלו הספק היה במציאות – מה באמת אמר חכם פלוני. ובכגון זה חובה להחמיר כיון שהאמת עשויה להתברר לבסוף ולטפוח בפניו של המקל שלא כדין. בדומה למה שאכן קרה במעשה שבמסכת שבועות דף כו ע"א: "רב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמי דרב, מר אמר: שבועתא דהכי אמר רב, ומר אמר: שבועתא דהכי אמר רב. כי אתו לקמיה דרב, אמר כחד מינייהו. אמר ליה אידך: ואנא בשיקרא אישתבעי? אמר ליה: לבך אנסך".
דין זה כתב הש"ך ביורה דעה סימן צח ס"ק ט: "כתבו הפוסקים דספק התלוי בחסרון ידיעה לא מיקרי ספק דדעת שוטים הוא זה".
וכך כתב שם בסימן נג ס"ק טו; בסימן נה ס"ק ד וס"ק כא; בסימן קד ס"ק ד; בסימן קי בדיני ספק ספקא בקצרה ס"ק לד; ובסימן קץ ס"ק סד לשונו שם: "דספק הבא ממיעוט הכרה אינו ספק דאם אין זה בקי ומכיר אחר יכיר, הרשב"א".
וכ"כ הט"ז והגר"א שם בסימן קץ, והכל בשם הראב"ד הרשב"א והמהרא"י.

כחילוק זה נמצא במסכת בבא מציעא דף קי ע"א: "ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא, מלוה אמר: שלש, לוה אמר: שתים. קדים מלוה ואכלינהו לפירי. מי נאמן? רב יהודה אמר: קרקע בחזקת בעליה קיימא, רב כהנא אמר: פירות בחזקת אוכליהן קיימי. והלכתא כוותיה דרב כהנא, דאמר: פירות בחזקת אוכליהן (קיימי). - והא קיימא לן דהלכתא כוותיה דרב נחמן, דאמר: קרקע בחזקת בעליה עומדת! - התם מילתא דלא עבידא לאיגלויי היא (רש"י: הני מילי בספק שאין עומד לעולם להתברר), הכא - מילתא דעבידא לאיגלויי היא (רש"י: בסוף, שיבאו עדי שטר ויעידו), ואטרוחי בי דינא תרי זמני לא מטרחינן (רש"י: שמא הדין עם המלוה, ואם נוציאנו מידו - עתידין אנו לחזור ולגבותו מיד הלוה לאחר זמן)".
הרי שיש צורך לחשוש ולהתחשב במצב שיווצר לכשתתגלה האמת. ודומה לזה כאשר הספק הוא כיצד הורה החכם עלול להתברר שהורה לחומרא, ויהיה צורך להחזיר את הדין.

ורב ספרא סבר שהיות ורב הונא בריה דרב איקא דייקן, אין דברי רב כהנא נחשבים לידו.
וכמו שאמרו במסכת ברכות דף לח ע"ב: "תהי בה רבי זירא: וכי מה ענין רבי בנימין בר יפת אצל רבי חייא בר אבא? רבי חייא בר אבא - דייק וגמיר שמעתא מרבי יוחנן רביה, ורבי בנימין בר יפת - לא דייק; ועוד, רבי חייא בר אבא כל תלתין יומין מהדר תלמודיה קמיה דרבי יוחנן רביה, ורבי בנימין בר יפת לא".
ואילו רב יוסף סבר שלא ניתן להכריע כאשר אין הבדל מובהק בין המסרנים כההיא דברכות דף לח.
וכך סבר רב יוסף גם במסכת ברכות דף לג ע"ב: "דאתמר, רבי יצחק בר אבדימי אמר משום רבינו: הלכה, ואמרי לה: מטין. רבי יוחנן אמר: מודים; ורבי חייא בר אבא אמר: נראין. אמר רבי זירא: נקוט דרבי חייא בר אבא בידך, דדייק וגמר שמעתא מפומא דמרה שפיר כרחבא דפומבדיתא. דאמר רחבא אמר רבי יהודה: הר הבית סטיו כפול היה, והיה סטיו לפנים מסטיו. אמר רב יוסף: אנא לא האי ידענא ולא האי ידענא, אלא מדרב ושמואל ידענא דתקינו לן וכו' ".
ופירוש: "אנא לא האי ידענא ולא האי ידענא" – כמו: "לא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי" (עירובין דף קב ע"ב; פסחים דף מא ע"א; מועד קטן דף יב: כתובות דף פג: כתובות דף צז ע"א; בבא בתרא דף קסה ע"א; סנהדרין דף כח ע"ב; חולין דף נג ע"ב; חולין דף סב ע"א).

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר