גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתע"ו, מדור "עלי הדף"
מסכת פסחים
דף נג ע"ב

האם חנניה מישאל ועזריה מסרו נפשם בפרהסיא או בצנעא?

עוד זו דרש תודוס איש רומי, מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש וכו' (נג ע"ב). ופירש רש"י בכוונת שאלת הגמרא, בזה"ל: "מה ראו שלא דרשו 'וחי בהם' (ויקרא יח, ה) ולא שימות בהן". והקשו על כך התוס' (ד"ה מה ראו): "וקשה, דהא בפרהסיא הוה, ומסקינן בסנהדרין (עד.) דלכולי עלמא בפרהסיא חייב למסור עצמו אפילו אמצוה קלה". ובחידושי הר"ן מקשה ביתר אריכות, וז"ל: "ולא נהיר, דהא קיי"ל כרבי אליעזר דדריש 'בכל נפשך' - 'ואפילו נוטל את נפשך', כדאיתא בפרק כל שעה (כה.), ועוד דהא התם פרהסיא הוה ובפרהסיא כו"ע מודו דיהרג ואל יעבור".

וכתב המהרש"א ליישב, וז"ל: "והנראה לקיים פירש"י, ולא תקשי הא אמרינן בעבודת גילולים אל יעבור ויהרג דאפילו נוטלין את נפשך, איכא למימר דתודוס לא סבירא ליה הכי, אלא סבירא ליה כרבי ישמעאל דפליג, דקאמר בפרק בן סורר (עד.) 'מנין שאם אומרים לו לאדם עבוד עבודת כוכבים שיעבור ואל יהרג, ת"ל 'וחי בהם' וגו'. ומה שהקשו עוד, דהא פרהסיא כולי עלמא מודו יהרג ואל יעבור כדאיתא פרק בן סורר, יש לומר דלאו קושיא היא, דלא פרהסיא הוה, דלא הוו שם עשרה מישראל בצלם שהעמיד בבקעת דורא... דליכא פרהסיא אלא בעשרה מישראל כדכתיב (ויקרא כב, לב) 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'...".

כיוצא בזה כתב בספר חידושי רבינו משה מאימראן, שלא היה שם מצב של 'פרהסיא', והסמיך לזה דברי המדרש (שהש"ר ז, יד): "על דעת רבנן - עבדו ישראל עבודת כוכבים בימי נבוכדנצר, על דעת רשב"י - לא עבדו ישראל עבודת כוכבים בימי נבוכדנצר. על דעת רבנן עבדו... כיצד, נבוכדנצר העמיד צלם והפריש עשרים ושלשה מכל אומה ואומה, ועשרים ושלשה מכל ישראל; על דעת ר"ש לא עבדו... הא כיצד, נבוכדנצר העמיד צלם והפריש מכל אומה ואומה שלשה שלשה, ושלשה מכל ישראל, וחנניה מישאל ועזריה שהיו השלשה מישראל, עמדו ומיחו על עצמן ולא עבדו עבודת כוכבים", ותודוס סבירא ליה כרשב"י, שרק שלשה מישראל היו, וא"כ לא היו בפרהסיא, ולכן שפיר הקשה: "מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש" (וכ"ה בספר 'עין אליהו' כאן).

אמנם, העיר על כך לפי דברי הש"ך (יו"ד סי' קנז סק"ד), בגדר דין 'בפרהסיא', כי אין הכוונה בפניהם ממש, אלא, שיהיו עשרה מישראל יודעים מן העבירה, וראיה לכך היא, ממה שהקשו (סנהדרין שם) כלפי אסתר המלכה שנבעלה לאחשורוש, מדוע לא מסרה נפשה: "והא אסתר פרהסיא הואי", ומנלן שראו אותה עשרה בני אדם כשנבעלה לאחשורוש, ומוכח מזה, שבידיעת הענין לעשרה מבני ישראל נחשב הדבר כפרהסיא, וחובה למסור את הנפש.

וכתב ליישב, כי לא נחשב 'בפרהסיא', כי אם כאשר יוודע הדבר לעשרה מישראל בידיעה ברורה ופרטית שהם השתחוו, ומאחר שרק חנניה ומישאל ועזריה היו שם, מנין יֵדעו ישראל שהשתחוו לצלם נבוכדנצר, כי בוודאי הם לא היו מפרסמים הדבר, והידיעה תיתכן או מפי אנשי שאר האומות שהיו שמה, ופיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר, שאין להאמין ולסמוך על פיהם, או שתהיה הידיעה מפאת הידיעה הכללית שאנשי כל האומות השתחוו לצלמו של נבוכדנצר, ואין זה ידיעה ברורה ופרטית, כי יכולים היו המה לברוח משם כמו שמבואר בתוס' בסוגיין (ד"ה מה ראו), ושמא אכן ברחו ולא השתחוו. ובכן לא היה הדבר נחשב 'בפרהסיא', ושפיר יש לתמוה מדוע מסרו נפשם על קדושת השם.

ובעיקר דברי המהרש"א תמה גם ה'חתם סופר': "ולכאורה יפלא מאוד, הלא כל ישראל היו שם והשתחוו לצלם", והיינו, דלפי משמעות הגמרא בכמה מקומות שכל ישראל היו שם, ולא כדעת רשב"י במדרש הנז', וכמו שאמרו (מגילה יב.): "שאלו תלמידיו את רשב"י, מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה, אמר להם, אמרו אתם וכו', אמרו לו אמור אתה, אמר להם מפני שהשתחוו לצלם [בימי נבוכדנצר (רש"י)]", מבואר, שרשב"י עצמו אמר שכלל ישראל השתחוה לצלם, ולכן נגזרה הגזירה על הכלל, [וזהו שלא כדבריו במדרש הנז'], ולכן תמוה הדבר לומר שלא היה בפרהסיא.

וכתב החת"ס חידוש גדול: "ואולי יאמר, באשר מפורסם שישראל טענו אז המודעא רבה לאורייתא, ונידונו כבני נח ולא הוה עשרה מישראל שם", והיינו, כמו שמבואר בסנהדרין (קה.): "אמר להן [הנביא יחזקאל] חזרו בתשובה, אמרו לו, עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה על זה כלום", וברש"י: "עבד שמכרו רבו - ומאחר שמכרנו הקב"ה לנבוכדנצר וגרשנו מעליו יש לו עלינו כלום", וכדרך שאמרו בשבת (פח.): "אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא, מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא", ופירש"י: "שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם יש להם תשובה, שקבלוה באונס", ועל כן לא היה להם דין ישראל, ולא היה נחשב כמי שעמו חנניה מישאל ועזריה בפני עשרה מישראל, ושפיר לא היה נחשב 'בפרהסיא'.

מעין זה כתב ב'עץ יוסף': "ונראה לקיים דברי המהרש"א, שכל ישראל כאשר השתחוו לע"ז נעשו מומרים לע"ז, דקיי"ל מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה, ופשיטא לן, דמומר לע"ז אינו מצטרף לכל דבר שבקדושה היכא דבעינן עשרה, ואיכא למימר דחנניה מישאל ועזריה ראו כולם השתחוו שוב הותר להם להשתחוות גם באותו מעמד, דליכא אז עשרה מישראל כשרים".