הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"כדקתני"; "אי נמי"; "והיינו בעיא"; "תא שמע"; "מידי איריא"; "תנן"; "סתם משנה"
פסחים ס ע"א
משנה. הפסח ששחטו שלא לשמו, וקבל והלך וזרק שלא לשמו, או לשמו ושלא לשמו, או שלא לשמו ולשמו - פסול. כיצד לשמו ושלא לשמו? לשם פסח ולשם שלמים. שלא לשמו ולשמו - לשם שלמים ולשם פסח.
גמרא. בעי רב פפא: בעבודה אחת תנן או בשתי עבודות תנן?
בעבודה אחת תנן, ורבי יוסי היא, דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס. דאי רבי מאיר הא אמר תפוס לשון ראשון.
או דילמא בשתי עבודות תנן, ואפילו לרבי מאיר דאמר תפוס לשון ראשון - הני מילי בעבודה אחת, אבל בשתי עבודות - מודה דמיפסיל.
אמרי: אהייא? אי נימא אשלא לשמו ולשמו - בין בעבודה אחת בין בשתי עבודות, בין לרבי מאיר בין לרבי יוסי איפסיל ליה מקמייתא, דהא לרבי יוסי נמי אף בגמר דבריו אדם נתפס אית ליה. אלא: אלשמו ושלא לשמו מאי? - תא שמע: הפסח ששחטו שלא לשמו, וקבל והלך וזרק שלא לשמו.
היכי דמי? אי נימא כדקתני - למה לי עד דמחשב לכולהו? מקמייתא איפסיל ליה!
אלא לאו הכי קתני: הפסח ששחטו שלא לשמו,
אי נמי: שחטו לשמו, וקבל והלך וזרק שלא לשמו.
אי נמי: שחטו וקבל והלך לשמו, וזרק שלא לשמו, דהויא לה שתי עבודות.
אימא סיפא: לשמו ושלא לשמו. היכי דמי? אי נימא בשתי עבודות - היינו רישא. אלא לאו - בעבודה אחת, ורבי יוסי היא, דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס. - לא, לעולם בשתי עבודות. ורישא דקאי בשחיטה וקא מחשב בשחיטה. אי נמי: קאי בזריקה וקא מחשב בזריקא. סיפא: דקאי בשחיטה וקחשיב בזריקה, דאמר: הריני שוחט את הפסח לשמו, לזרוק דמו שלא לשמו. וקא משמע לן דמחשבין מעבודה לעבודה,
והיינו בעיא דרב פפא.
תא שמע: או שלא לשמו ולשמו - פסול. היכי דמי? אי נימא בשתי עבודות - השתא לשמו ושלא לשמו אמרת פסול, שלא לשמו ולשמו מיבעיא? אלא לאו בעבודה אחת, ומדסיפא בעבודה אחת - רישא נמי בעבודה אחת. לא, לעולם בשתי עבודות.
ובדין הוא דלא איצטריך ליה, ואיידי דתנא לשמו ושלא לשמו - תנא נמי שלא לשמו ולשמו.
תא שמע: שחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו, לערלים ולטמאין - פסול. הכא פשיטא בעבודה אחת, ומדסיפא בעבודה אחת - רישא נמי בעבודה אחת. -
מידי איריא? הא - כדאיתא, והא כדאיתא: סיפא - בעבודה אחת, רישא - אי בעבודה אחת אי בשתי עבודות. תא שמע: לאוכליו ושלא לאוכליו - כשר. היכי דמי? אי נימא בשתי עבודות, וטעמא - דחשיב בזריקה, דאין מחשבת אוכלין בזריקה. הא בעבודה אחת, כגון בשחיטה דמהניא ביה מחשבת אוכלין - פסול. והא קיימא לן מקצת אוכלין לא פסלא!
1.
מלבד הנושא המורכב בסוגייתנו מבחינת התוכן יש גם כמה מאפייני לשון מיוחדים במינם:
2.
משנה. הפסח ששחטו שלא לשמו, וקבל והלך וזרק שלא לשמו, או לשמו ושלא לשמו, או שלא לשמו ולשמו - פסול. כיצד לשמו ושלא לשמו? לשם פסח ולשם שלמים. שלא לשמו ולשמו - לשם שלמים ולשם פסח.
גמרא. בעי רב פפא: בעבודה אחת תנן או בשתי עבודות תנן?
בעבודה אחת תנן, ורבי יוסי היא, דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס. דאי רבי מאיר הא אמר תפוס לשון ראשון.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ס עמוד א
או דילמא בשתי עבודות תנן, ואפילו לרבי מאיר דאמר תפוס לשון ראשון - הני מילי בעבודה אחת, אבל בשתי עבודות - מודה דמיפסיל.
בכל הקטע הנ"ל משמעות המילה "תנן" היא שאמנם מדובר במשנתנו, אבל עיקר משמעותו כאן היא שבכך עוסקת המשנה. לכאורה מתאים היה יותר הביטוי "במאי עסקינן", בשתי עבודות או בעבודה אחת. ואולי כוונת הגמרא שהיא מתכוונת לשאול שאולי היתה גירסא במשנה שהיתה בה תוספת של "אוקימתא" [מקרה שמתאר את העובדות שעליה מדברת המשנה], ולא ברור לגמרא האם התוספת היתה "בעבודה אחת" או "בשתי עבודות" [מבלי לפרט כיצד בדיוק היה צריך להיות הניסוח במשנה]
3.
אמרי: אהייא? אי נימא אשלא לשמו ולשמו - בין בעבודה אחת בין בשתי עבודות, בין לרבי מאיר בין לרבי יוסי איפסיל ליה מקמייתא, דהא לרבי יוסי נמי אף בגמר דבריו אדם נתפס אית ליה. אלא: אלשמו ושלא לשמו מאי? - תא שמע: הפסח ששחטו שלא לשמו, וקבל והלך וזרק שלא לשמו.
הגמרא רוצה לפשוט את הספק ופותחת בביטוי "תא שמע", ומצטטת מתוך משנתנו. וזו תופעה מעניינת, שהגמרא רוצה להוכיח מהמשנה עצמה את האוקימתא החסרה באותה משנה והפתיחה לזה היא בביטוי "תא שמע"! ולא מובן מדוע הגמרא לא משתמשת בביטוי "אימא רישא" או "אימא סיפא" כמו שהיא עושה בהמשך...
4.
היכי דמי? אי נימא כדקתני - למה לי עד דמחשב לכולהו? מקמייתא איפסיל ליה!
רש"י מסכת פסחים דף ס עמוד א:
אי נימא כדקתני - שחט וקיבל והלך וזרק כולן שלא לשמו, ולאו או קאמר - למה לי בכולהו, הא בחדא קיימא לן בזבחים בשמעתא קמייתא, דהזבח נפסל.
רש"י מסביר ששאלת הגמרא היא האם מדובר ב"וו" החיבור, דהיינו שהתכוון שלא לשמה גם בשחיטה וגם בקבלה וגם בהליכה וגם בזריקה.
ולפי זה הגמרא מקשה שהרי די בכך שאם חשב שלא לשמה רק באחת מהפעולות הנ"ל כדי לפסול את הקרבן.
5.
אלא לאו הכי קתני: הפסח ששחטו שלא לשמו,
אי נמי: שחטו לשמו, וקבל והלך וזרק שלא לשמו.
אי נמי: שחטו וקבל והלך לשמו, וזרק שלא לשמו, דהויא לה שתי עבודות.
ולכן עונה הגמרא שכוונת המשנה היא שבאמת מדובר באחת מהפעולות ולא בצירוף כולם, וממילא האות "וו" לא באה לחבר ולצרף אלא היא במשמעות של "או".
5.1
והגמרא מפרטת את ה"או": או שהשחיטה היתה לשמה והשאר לא היו לשמה, או ששלושת הפעולות הראשונות היו לשמו ורק הזריקה היתה שלא לשמה [וראה בפרשנים שצריך כך לומר גם לגבי שאר הפעולות המנויות במשנה]
5.2
ובין מקרה למקרה הגמרא משתמשת במונח "אי נמי". משמעות מושג זה בסוגייתנו הוא לא כבדרך כלל - תרוץ נוסף - אלא מקרה חילופי - "או"!!
מכל הנ"ל יוצא שכעיקרון בסיסי האות "ו" באה לחבר.
6.
עונה הגמרא:
אימא סיפא: לשמו ושלא לשמו. היכי דמי? אי נימא בשתי עבודות - היינו רישא. אלא לאו - בעבודה אחת, ורבי יוסי היא, דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס. -
הגמרא מנסה לפשוט את הבעיה מה"סיפא". אם נעיין במשנה נראה:
משנה. הפסח ששחטו שלא לשמו, וקבל והלך וזרק שלא לשמו,
או לשמו ושלא לשמו,
או שלא לשמו ולשמו - פסול.
כיצד לשמו ושלא לשמו? לשם פסח ולשם שלמים. שלא לשמו ולשמו - לשם שלמים ולשם פסח.
מדובר על ה"מציעתא" [המקרה השני מבין שלושה המנויים במשנה] ולא על סיפא. אלא כנראה שכל המקרים שיש בהם גם "לשמו" וגם "שלא לשמו" מוגדר כ"סיפא".
7.
לא, לעולם בשתי עבודות. ורישא דקאי בשחיטה וקא מחשב בשחיטה.
אי נמי: קאי בזריקה וקא מחשב בזריקא. סיפא: דקאי בשחיטה וקחשיב בזריקה, דאמר: הריני שוחט את הפסח לשמו, לזרוק דמו שלא לשמו. וקא משמע לן דמחשבין מעבודה לעבודה,
גם כאן משמעות הביטוי "אי נמי" כפי שהסברנו עיל.
8.
והיינו בעיא דרב פפא.
הגמרא אומרת שהנושא של "מחשבין מעבודה לעבודה" היא הבעיה של רב פפא. ורבו הפרשנויות לזה אצל הפרשנים.
מה שחשוב לציין, שהביטוי "והיינו בעיא" - מופע יחידאי בש"ס.
8.1
ולעצם המשמעות:
רש"י מסכת פסחים דף ס עמוד א:
והיינו בעיא דרב פפא - דאמר מחשבים מעבודה לעבודה בשחיטת קדשים בפרק קמא /כל הזבחים/ (זבחים דף י, א), דאמרינן התם: מתקיף לה רב פפא: דילמא הא קא משמע לן - דמחשבין מעבודה לעבודה.
רש"י אומר שכוונת הגמרא לומר, שהנושא [בדיון הפנימי בסוגייתנו] של מחשבין מעבודה לעבודה נדון אצל רב פפא במסכת זבחים. כלומר, לפי רש"י אין פתרון בסוגייתנו לבעייה של רב פפא בתחילת הסוגיה ואולי רש"י גרס שם "רבא" ולא רב פפא" - כמובא בפרשנים.
9.
ואילו תוס' אומר:
תוספות מסכת פסחים דף ס עמוד א:
והיינו בעיא דרב פפא - פי' הקונט' דחוק דנקט רב פפא ולא נקט ר' יוחנן דאמר התם בהדיא מחשבין מעבודה לעבודה
ונראה לריב"א דגר' לעיל בעי רב פפא בעבודה אחת תנן ומסיק היינו בעיא דרב פפא פי' שפיר מתוקמא בעיא דרב פפא שאינו יכול לפושט' מן המשנה וכן מצא רבי בספר ישן וכן גר"ח
ורשב"א מפרש
והיינו בעיא דרב פפא מה ששאל בעבודה אחת תנן או בשתי עבודות הנך שתי עבודו' היינו כגון שוחט לשמו על מנת לזרוק שלא לשמו.
תוס' מדגיש שאת הבעיה שמוצגת בתחילת הסוגיה אמנם הציג רב פפא והגמרא עכשיו מגיעה למסקנה "והיינו בעיה דרב פפא", כלומר, באמת אין לבעיה של רב פפא מענה מסוגייתנו. כלומר, כאילו מדובר ב"בעיא דלא איפשיטא" או ב"תיקו".
אבל חשוב לשים לב, אין כאן לכאורה שאלה הלכתית, אלא שאלה שרב פפא שאל האם לפרש את המשנה כרבי מאיר או כרבי יוסי בנושא של "תפוס לשון ראשון".
10.
הערות:
הסיכום באנציקלופדיה תלמודית כרך יד, [חטאות המתות] טור תנב:
האומר בהמה זו חציה עולה וחציה חטאת, לדעת הסוברים - וכן הלכה - שאף בגמר דבריו אדם נתפס,
כלומר, להלכה כנראה נפסק כרבי יוסי שאף בגמר דבריו אדם נתפס, וזה בגלל שמוכח מכמה מקומות בש"ס, שכך סוברים בית הלל, ולכן הלכה כרבי יוסי ולא כרבי מאיר. והקשר למשנתנו מאד ברור: כיצד רב פפא התלבט האם משנתנו מתאימה לדעת רבי מאיר או לדעת רבי יוסי, הרי משנתנו היא "סתם משנה", והרי הכלל הוא ש"סתם משנה" היא רבי מאיר ומדוע משנתנו תהיה דווקא לפי רבי יוסי. אבל מכיון שרבי יוסי סובר כבית הלל לכן יש עדיפות לומר שמשנתנו היא כדעת בית הלל ולא כרבי מאיר, למרות שהיא "סתם משנה".
לפי זה יוצא עיקרון חשוב וחדש: הכלל ש"סתם משנה" הוא של רבי מאיר נכון רק אם לא סותר לכללי הכרעה בין תנאים קדומים, ובעיקר אם דנו בכך גם בית הלל ובית שמאי.
11.
המשך הגמרא:
תא שמע: או שלא לשמו ולשמו - פסול. היכי דמי? אי נימא בשתי עבודות - השתא לשמו ושלא לשמו אמרת פסול, שלא לשמו ולשמו מיבעיא? אלא לאו בעבודה אחת, ומדסיפא בעבודה אחת - רישא נמי בעבודה אחת. לא, לעולם בשתי עבודות.
גם כאן ה"תא שמע" הוא ממשנתנו.
12.
ובדין הוא דלא איצטריך ליה, ואיידי דתנא לשמו ושלא לשמו - תנא נמי שלא לשמו ולשמו.
הביטוי "איידי דתנא" נראה כביטוי מתודי שאין בו חידוש, כלומר, המשנה רוצה לשמור על "סימטריה" בניסוח המקרים במשנה, ולכן אין במקרה הנוסף משום ייתור שנועד לחדש עיקרון/דין.
13.
תא שמע: שחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו, לערלים ולטמאין - פסול. הכא פשיטא בעבודה אחת, ומדסיפא בעבודה אחת - רישא נמי בעבודה אחת. -
הביטוי "סיפא" כוונתו למשנה הבאה בגמרא, והביטוי "רישא" מכוון למשנתנו. [כנראה ששתי המשניות היו מחוברות בזמן הגמרא. אולם בספר המשניות שבפרוייקט השו"ת, ובירושלמי, מדובר בשתי משניות עוקבות אבל נפרדות - כמו בגמרא בדפוסים].
14.
מידי איריא? הא - כדאיתא, והא כדאיתא: סיפא - בעבודה אחת, רישא - אי בעבודה אחת אי בשתי עבודות.
לגבי הביטוי "מידי איריא":
15.
במסכת זבחים דף לה כתבנו:
של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות
שמו. מידי איריא. פירש רש"י ז"ל (פסחים ס א ד"ה מידי איריא) וכי ראיה הוא זו.
ומהר"י קארו (כללי הגמרא הנוספים אות ע"ה) כתב וזה לשונו: ולע"ד נראה שהוא כמו מידי עיריא, שהעי"ן מתחלפת באל"ף, והכי קאמר, וכי הם (מעורבות) [מעורות] זו עם זו, כלומר דומות זו לזו, שיהיה דינם שוה, הא כדאיתא והא כדאיתא.
כלומר, רבי יוסף קארו טוען שמשמעות הביטוי היא שאין חיבור בין שני חלקי המשנה ולכן ממילא כל חלק עוסק באוקימתא שונה.
15.1
יש המסבירים ש"מידי איריא" פירושו "כלומר..." והוא המשך הקטע הקודם [כדברי רש"י במסכת בבא בתרא דף כו עמוד ב ד"ה "מידי איריא" – מסקנה דקושיה הוא כלומר מסיפא לאו איריא הוא..."].
אולם בסוגייתנו ברור שהכוונה היא שהביטוי פותח "תשובה".
15.2
בספר "מר קשישא" לבעל ה"חוות יאיר" [רבי יאיר בכרך], עמוד כא מביא על סוגיה במסכת מנחות דף קד "וסבירא ליה דמה שאמר הש"ס על הקושיה "מידי איריא" דחיה בעלמא הוא".
15.3
ואולי אפשר מכאן להשליך ככלל, שהביטוי "מידי איריא" אומר שדווקא הדחיה שבאה לאחריו "הא כדאיתא והא כדאיתא" הוא דחיה "בעלמא" ולא מקבלים אותה, ובאמת סביר דווקא ששני חלקי המשנה יעסקו באוקימתא זהה.
15.4
לפי הפשט של "הא כדאיתא..." משמע, שאין ראיה לרבי אלעזר מהברייתא. אבל הרמב"ם פוסק כרבי אלעזר, ולכן סביר שגם הברייתא כמותו, וממילא הרישא והסיפא כן עוסקים באוקימתא זהה - "בבשר". יוצא אפוא ש"הא כדאיתא והא כדאיתא" היא "דחייה בעלמא"...
עד כאן ממסכת זבחים.
16.
לפי הנ"ל אפשר לומר שגם בסוגייתנו [פסחים דף ס] מדובר בדחיה, ובאמת שני חלקי המשנה מדברים באוקימתא זהה, וישפיע כמובן למסקנת הסוגיה.
17.
ובהמשך הסוגיה [בעמוד ב] מוזכר בגמרא:
אמר ליה: מידי איריא? בשלמא התם - כמה דלא עקר ליה בשחיטה סתמיה ודאי לשמו קאי. אלא הכא - סתמיה לאוכליו קאי? דילמא מימשכי הני ואתי אחריני ומימני עלויה. (אחריני) דתנן: נמנין ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחט.
ושם ב"שוטנשטיין" הערה 13, שברש"י הגירסא היא "הכי השתא", כי יש הבדל בין שני המושגים: המושג "מידי איריא" מלמד שהגמרא טוענת שאין הוכחה ששני פסוקים או שתי משניות מדברים באותו אופן [כמו בעמוד הקודם בסוגייתנו], ואילו הביטוי "הכי השתא" מלמד שאין לדמות שני דינים מסברא - כמו בקטע הנ"ל שבעמוד ב בסוגייתנו.
17.1
ואולי אם נאמר כפי שהסברנו לעיל, שהביטוי "מידי איריא" מלמד שזוהי "דחיה בעלמא" ואין הלכה כך הרי שיתכן שגם כאן מתאים להשתמש בביטוי זה!
18.
וראה עוד על הסוגיה ועל כמה דברים שהעלינו בכל הדיון למעלה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים שכג-שכד.
