הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

רבה אביי ורבא - קשרים

פסחים סג ע"א

תניא, אחרים אומרים: הקדים מולים לערלים - כשר, ערלים למולים - פסול. מאי שנא מולין לערלים דכשר - דכולה ערלה בעינן, וליכא. ערלים למולין נמי, כולה ערלה בעינן וליכא!
לימא קסברי אחרים: אינה לשחיטה אלא בסוף וכדרבא, דאמר רבא: עדיין היא מחלוקת. הילכך, הקדים מולין לערלים - מולין חיילי, ערלים לא חיילי. הקדים ערלים למולין - ערלים חיילי, מולין לא חיילי.
אמר רבה: לא, לעולם קסברי אחרים: ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. והכא במאי עסקינן - כגון שגמר בלבו לתרווייהו, בין למולין בין לערלים, והוציא בפיו לערלים ולא הספיק לומר למולין עד שנגמרה שחיטה בערלים. ובהא פליגי; דרבי מאיר סבר: לא בעינן פיו ולבו שוים, ורבנן סברי: בעינן פיו ולבו שוים. -
וקסבר רבי מאיר לא בעינן פיו ולבו שוין? ורמינהו: המתכוין לומר תרומה, ואמר מעשר. מעשר ואמר תרומה. או: שאיני נכנס לבית זה, ואמר לזה. שאיני נהנה לזה ואמר לזה - לא אמר כלום, עד שיהו פיו ולבו שוין!
אלא אמר אביי: רישא דאמר סימן ראשון למולין, וסימן שני אף לערלים, דבסימן שני נמי פתיכי ביה מולין. סיפא דאמר: סימן ראשון לערלים, סימן שני למולים. דבסימן ראשון הא לא פתיכי ביה מולין. ורבי מאיר לטעמיה, דאמר: מפגלין בחצי מתיר. ורבנן לטעמייהו, דאמרי: אין מפגלין בחצי מתיר.

מבנה הסוגיה:

1.
הגמרא דנה בדברי "אחרים" בברייתא. "אחרים" הוא אחד הכינויים לתנא רבי מאיר. ולכן הגמרא מקשה אחר כך מדברי רבי מאיר מברייתא אחרת.

2.
הגמרא מעלה אפשרות שהברייתא מבוססת על עיקרון שאמר אותו רבא. ועולה השאלה [שהעלינו אותה פעמים רבות] כיצד יתכן שברייתא התייחסה לדין/סברא של אמורא [ובעיקר כשמדובר באמורא מאוחר - באופן יחסי - לתקופת התנאים - רבא].

2.1
אלא שכאן העניין פשוט, כוונת הגמרא היא להקשות האם אפשר לומר ש"אחרים" סוברים "אינה לשחיטה אלא לבסוף" כמו שרבא כך הסביר את דינם, ואז הקושיה "לימא..." היא על אביי שהסביר כך את המחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה במסכת זבחים דף ל עמוד א [ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד לז]. ואז קשה כיצד רבא מיישב את שיטת אביי שחולק עליו בביאור המחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה, וכאשר כבר קורה מצב כזה בש"ס, הרי שהלשון היא "תרגמה רבא אליבא דאביי". ומיישבים - מובא שם, ב"ילקוט ביאורים", שלמעשה רבא מיישב את שיטת אביי אבל גם את שיטת עצמו.

3.
רבה דוחה את האפשרות להעמדה כרבא. בדרך כלל באמת כשהגמרא מעלה אפשרות שמתאימה לדין המדובר והיא משתמשת בביטוי "לימא...", היא אחר כך דוחה אותו - כבסוגייתנו.

4.
רבה מסביר באופן שונה את דברי "אחרים" בברייתא.

5.
הגמרא מקשה סתירה בדברי רבי מאיר - לפי ביאורו של רבה.

6.
אביי מיישב את הסתירה.

7.
השאלות שמתעוררות על מבנה הסוגיה:

אם הגירסא בשלב 3 היא "רבה" קשה, מפני שלא מצינו שתלמיד [אביי] מיישב קושיה על רבו [רבה].

8.
ואם הגירסא היא "רבא" ולא "רבה" הקושי הוא מדוע אביי מוזכר אחרי רבא כאשר תמיד אביי מוזכר לפני רבא.

9.
המהרש"א [מובא שם ב"ילקוט ביאורים"] טוען, שהגירסא הנכונה היא "רבה". ורבה מיישב את הקושיה על אביי תלמידו, וההסבר הוא כמו שמופיע פעמים רבות בש"ס כשאמורא מוקדם כאילו מיישב דברי אמורא שחי אחריו, וההסבר הוא, שדברי האמורא המאוחר היו ידועים כבר בדורות הקודמים. כלומר, שיטת אביי בביאור המחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה [ולא שהוא עצמו אמר בזמן קדום] היתה ידועה בתקופת רבו - רבה.