אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"עד שיהא עימו בעזרה"
חמץ שעוקל על ידי מס הכנסה
פסחים סג ע"א
מעשה ביהודי המתגורר באחת ממדינות הים ולו מפעל לייצור מוצרי חמץ. והנה אותו יהודי היה חייב חוב למס הכנסה בארצו, ולפיכך השלטונות הטילו עליו עיקול, והניחו מנעול למשך חודש ימים על המחסן שהכיל את סחורתו, והיה שם חמץ בשווי גדול, הרבה יותר מחובו. והנה בתוך החודש הגיע חג הפסח, וכעת בא אותו יהודי אל מורי ההוראה ושאלתו בפיו, שלפי שאין עדיין ברשותו כסף כדי לפדות את הסחורה, האם כאשר החמץ מעוקל אצל השלטונות עובר בבל יראה, ואם כן מה העצה שלא יעבור בבל יראה ובבל ימצא?
והנה בסוגייתנו אמר רבי שמעון בן לקיש לעולם אינו חייב (על איסור לא תשחט על חמץ דם זבחי), עד שיהא החמץ לשוחט או לזורק... ועד שיהא עמו בעזרה. רבי יוחנן אמר אף על פי שאין עמו בעזרה. ופסק הרמב"ם (קרבן פסח א, ה) שבכל מקום שהיה לו חמץ עובר על הלאו. אולם הר"ש (כלים א, ח) כתב שלר' יוחנן צריך על כל פנים שיהא עמו בירושלים. ובשו"ת הגרעק"א (סימן קעו) הקשה על שיטת הר"ש שכיון שהאיסור של חמץ לא תלוי במקום אכילת פסח [המותרת בירושלים], רק בשחיטתו, אם כן בכל מקום שנמצא החמץ יש בו איסור, וביאר הגרעק"א שמה שכתב הר"ש שהחמץ צריך להיות בירושלים, כוונתו למעט אם החמץ במדינת הים, שאם החמץ שלו במדינת הים וסגר ביתו ואינו יכול לחזור לביתו עד לאחר הפסח, אינו צריך לבערו.
ואם כן אפשר היה לומר שהוא הדין בנידוננו, שאף אם החמץ נמצא בעירו של ראובן, כיון שבגלל העיקול הממשלתי אינו יכול להיכנס וליטלו, אין עובר עליו בבל יראה. וגם אם יתברר אחר כך ששילם מס הכנסה, והעיקול היה בטעות, בכל זאת לא יעבור כי סוף סוף החמץ היה נעול, וכשם שאם החנות והחמץ בחו"ל והוא בודאי בעלים עליהם, בכל זאת מאחר ואין בידו להגיע אליהם הרי הוא כנפל עליו הגל, כך גם בחמץ זה הוא אמנם שלו, אבל לא יכול להגיע אליו.
אמנם השערי תשובה (תמח, ג) הביא משו"ת 'ארבעה טורי אבן' באחד שהיה לו דברי חמץ ושכח למוכרם בערב פסח, וצידד להתיר, מחמת שבעל החמץ היה חייב מעות לאדון אחד תקיף ואין לו לשלם לא מעות ולא קרקע רק את אותו חמץ "ותמיד עיני השר על זה החמץ והוה החמץ כאפותיקי". ועל כן דעת הארבעה טורי אבן שעצם מה שאותו שר ואדון יכול לגבות את החמץ, הרי זה מועיל כדי להציל את הבעלים מאיסור בל יראה. ברם, השערי תשובה סובר שאי אפשר להסתמך על נימוק זה לפי שבכל רגע נתון יכול בעל החמץ לסלק את חובו במעות ולמכור את החמץ, ועל כן אין די בנימוק זה כדי להתיר את החמץ. ולפי זה לכאורה אף בענייננו כן, שכיון שבידיו של בעל המפעל לסלק את חובו למס הכנסה הרי עובר עליו בבל יראה אף שהוטל עליו עיקול. ברם יש מקום לצדד ולומר שכיון שהעיקול כבר הולט בפועל וכעת אינו יכול לגשת אל חמצו ולמוכרו, הרי אינו עובר בבל יראה.
והרי לנו שני צדדים בענין זה: מחד גיסא הרי החמץ עדיין שלו אף שהוטל עליו עיקול ובידו לסלק את העיקול במעות ועל כן יש לומר שיעבור בבל יראה. מאידך גיסא, כיון שכעת אינו יכול לגשת אל החמץ מחמת העיקול והמנעול שהניחו על מחסנו, יש מקום לומר שאינו עובר והרי זה כחמץ הנמצא במדינת הים.
הגר"י זילברשטיין שליט"א הדן בשאלה זו (חשוקי חמד בסוגייתנו) מציין כי בעליו של החמץ אף אינו יכול למוכרו, כי הוא מעוקל בידי השלטונות ואי אפשר להוציא מידם, ודומה לגזל ולא נתיאשו הבעלים ששניהם אינם יכולים להקדישו, זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו, כמבואר בבבא קמא (סח, א). ואף אם אמנם בעניננו השלטונות לא הוציאו את החמץ מרשותו של הישראל ורק הניחו עליו מנעול, בכל זאת מכיון שדינא דמלכותא דינא, וגם במציאות אין מי שיוכל להשתמש בחמץ זה, מסתבר שהוא בגדר אינו ברשותו של הישראל, וממילא אינו יכול להקנותו, והנה אילו היה אפשר למכור את המחסן לנכרי לא היה עובר על בל יראה, כיון שהחמץ ברשות הנכרי, אך מדינא דמלכותא גם המחסן תפוס בשביל החוב, ומאידך אי אפשר לומר שהוא חמץ של נכרים, כי לפי החוק עדיין החמץ לא נהיה שלהם ממש, ורק אחר החודש, אם היהודי לא יפדה את החמץ, רק אז יהיה החמץ שלהם. נמצא שהחמץ עדיין שייך לישראל, ואין בידו למכרו, שהרי הלוקח לא יוכל להוציא מידי השלטונות שתפסוהו כערבון לחוב שלו. (מאותה סיבה יש דעות בפוסקים שגם אינו יכול להפקירו כי אינו ברשותו וממילא גם לא יוכל לבטלו בביטול חמץ בעת אמירת "כל חמירא וחמיעא").
ועל כן כדי לצאת את כל הדעות הורה הגר"י זילברשטיין כי על בעל המפעל לעשות כדלהלן: יבטל את החמץ כמו כל אדם, ויועיל לסוברים שהפקר מועיל גם כשאינו ברשותו. כן יקנה את החמץ לממשלה עצמה וכן יקנה בקנין 'אודיתא' לראש הממשלה. [שהוא נכרי מסוים ואין זה ממון ציבורי והחמץ באחריותו בהיותו הממונה על השלטון], וכן ימכור את החמץ על ידי רב אב"ד ויועיל מצד הפקר בית דין.
