בימי הלל שנתמעך בו זקן
פסחים סד ע"ב
"איתמר, אביי אמר: ננעלו תנן, רבא אמר: נועלין תנן. מאי בינייהו? איכא בינייהו למסמך אניסא. אביי אמר: ננעלו תנן, כמה דעיילו מעלו - וסמכינן אניסא. רבא אמר: נועלין תנן, ולא סמכינן אניסא...
תנו רבנן מעולם לא נתמעך אדם בעזרה חוץ מפסח אחד שהיה בימי הלל, שנתמעך בו זקן אחד, והיו קוראין אותו פסח מעוכין.
תנו רבנן: פעם אחת ביקש אגריפס המלך ליתן עיניו באוכלוסי ישראל... ונמצאו שם ששים ריבוא זוגי כליות, כפלים כיוצאי מצרים חוץ מטמא ושהיה בדרך רחוקה. ואין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה בני אדם, והיו קוראין אותו פסח מעובין".
פירש רש"י: "סמכינן אניסא - וכל זמן שאין ננעלין מאליהן מניחין אותם ליכנס, ולא חיישינן דלמא עיילי כולהו ואין כאן שלש כיתות".
ואילו רבינו חננאל פירש: "ויש מי ששונה נועלין דלתות העזרה כלומר כיון שנתמלאת העזרה נועלין הדלתות דלא לירמסו אהדדי".
לפירוש רבינו חננאל מבואר למה נסמכה הברייתא "מעולם לא נתמעך אדם בעזרה חוץ...". ועוד, שלפירוש רש"י קשה למה נעלו בכת הראשונה בעוד המון רב נותר בחוץ, וגם בכת שניה – די היה לראות שנותרו עשרה לכת השלישית.
וקשה אם כן, למאן דאמר סמכינן אניסא – מדוע?! והלא חזינן שנתמעך אותו זקן! ועוד, הכיצד קרה הדבר דוקא בימיו של אותו צדיק וענוותן בעוד שלזכותו היה דוקא להגן יותר! ולמאן דאמר נועלין קשה – הכיצד לא הקפיד עליהם הלל לנעול בטרם הצפיפות היתירה?
ועוד קשה, הכיצד קרתה תקלה שכזו בעזרה, והלא עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש (מסכת אבות ה, ה) ובכלל עניינם שלא אירע נזק ותקלה במקדש. וביחוד בעניני צפיפות אמרו: ומשתחוים רווחים, ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום... !
אלא יש לפרש שמעולם לא נתמעך ממש אדם בעזרה. ואותו זקן שהיה בימי הלל, הלל עצמו היה, ש"אין זקן אלא מי שקנה חכמה" (מסכת קידושין דף לב ע"ב). ודברים אלו הלל על עצמו אמרם: באותו הפסח שנתמנתי בו לנשיא וגסה עלי דעתי קמעה, שם נתמעכה גאוות קנטרנותי כאשר נאלצתי להכריז: "הלכה זו שמעתי ושכחתי" (מסכת פסחים דף סו ע"א).
והפסח שהיה בימי אגריפס כונה על שם הפסח שהיה בימי הלל – אך תקרי מעוכין אלא מעובין.
