כתבו לכם את השירה
סנהדרין כא ע"ב
"אמר רבה: אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה - מצוה לכתוב משלו, שנאמר (דברים לא, יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה, איתיביה אביי: וכותב לו ספר תורה לשמו, שלא יתנאה בשל אחרים. מלך - אין, הדיוט - לא! - לא צריכא, לשתי תורות. וכדתניא (דברים יז, יח) וכתב לו את משנה וגו' - כותב לשמו שתי תורות, אחת שהיא יוצאה ונכנסת עמו, ואחת שמונחת לו בבית גנזיו".
קשה:
א. רבה אמנם תירץ את קושיית אביי במה מיוחדת משנתנו למלך דוקא. אך הוא לא תירץ את השאלה שגם היא בכלל קושיית אביי: למה מזכירה המשנה רק את מצות כתיבת המלך, ולא הזכירה גם לא במקום אחר את מצות כתיבת ההדיוט!
ב. גם בברייתא שהביא רבה אין ראיה לדין שחידש, שכן הברייתא פתחה בפסוק: וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה [הַתּוֹרָה הַזֹּאת], כי את לשון מִשְׁנֵה דרשו מלשון שנים – שהמלך כותב לשמו שתי תורות, והפסוק כולו עוסק במלך בלבד. ומניין למד רבה שמצוה גם על כל אחד?
ג. גם בפשט הפסוקים משמע שמצות כִּתְבוּ לָכֶם שהזכיר רבה אינה עוסקת בכל ישראל. אותה פרשה פותחת בפסוק: (יד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד. לכן גם הפסוק שבהמשך (יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פונה אל משה ויהושע לבדם.
ד. לשון סוף הפסוק: וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ישראל הוזכרו במפורש אך רק במצוות לימוד השירה ולא במצות כתיבתה. ומכאן שהרישא של מצות הכתיבה אינה עוסקת בכל ישראל, אלא רק במנהיג המלמדה את ישראל.
ה. גם בקיום אותה מצוה מפורש בהמשך הפסוקים: (כב) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, משה עצמו הבין שעליו לבדו לכתוב, והוא רק לימד את בני ישראל. ובהמשך נאמר: (כו) לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד, הרי שהעדות המוזכרת בפסוק כִּתְבוּ לָכֶם – לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מתקיימת בספר שבעזרה דוקא!
אלא שמדקדוק נוסף בפסוקים עולה מצוה נוספת:
א. הזמן בו נצרכת אותה עדות מפורש בפסוק: (כא) וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ. ואם בספרו של המלך בלבד עסקינן, או גם אם בספר שבעזרה, קשה, והרי חזינן שבאו אותן רעות רבות וצרות, אך לא נתקיימה איתן ההבטחה כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ, כי אבדו המלך וספרו וספר העזרה. ועדות מנין?!
ב. אם רק משה או המנהיג לבדו נצטווה לכתוב, למה נאמר הציווי בלשון רבים: כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת? "כְּתֹב לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" מיבעי ליה!
ג. מקרא מלא (דברים לב, מו-מז) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וכיצד יכול אדם בישראל לשים לבו לכל דברי התורה הזאת אם אין ספר אלא ביד המלך וביד הכהנים ככתוב (דברים לא, ט) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה'?
לכן הכרח הוא שבכלל המצוה: כִּתְבוּ לָכֶם... כִּי לֹא תִשָּׁכַח – פירוש, כְּדֵי שלא תִשָּׁכַח – שיכתוב כל אחד מישראל את ספרו. וכך מפורש במגילת תענית: "ברית כרותה לישראל שלא ימוש ספר התורה מתוכם שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו".
על הפסוק בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר (דברים לב, ז) היה בעל חידושי הרי"ם אומר שמתפקיד הצדיק שבכל דור להתאים את התורה לייחודו של אותו הדור. לדבריו אפשר שמשום כך מצות ההדיוט בכתיבת ספר תורה לא נתפרשה להדיא בתורה ובמשנה למרות נחיצותה הרבה, עד שהיה אביי תמיה כשלמדה מרבה. כי בזמן שהיה מקדש קיים וכהנים במשמרותם עיקר המצוה נתקיימה בספר שבהיכל ובמנהיגי העדה. ורוב העם שבשדות לא ידעו ולא יכלו לקיים מצוה זו, כמו שמצינו ברבי אליעזר שעד אחר בגרותו אף קריאת שמע לא למד, ורבי עקיבא אף קרוא וכתוב. ורק לאחר החורבן נגלה ההכרח במצות הכתיבה לכל.
