הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"לימא מסייע"; "לשון אחרון"; תרוץ דחוק - כיצד נקבע?

פסחים עא ע"א

אמר עולא אמר רבי אלעזר: שלמים ששחטן מערב יום טוב אינו יוצא בהן לא משום שמחה ולא משום חגיגה. משום שמחה דכתיב +דברים כז+ וזבחת ושמחת - בעינן זביחה
בשעת שמחה - וליכא. משום חגיגה - הוי דבר שבחובה, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.
לימא מסייע ליה: +דברים טז+ והיית אך שמח - לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה. אתה אומר לילי יום טוב האחרון, או אינו אלא לילי יום טוב הראשון? תלמוד לומר: אך (שמח) - חלק. מאי טעמא - לאו משום דאין לו במה ישמח? - לא, כדתני טעמא: מה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון ולהוציא לילי יום טוב ראשון? - מרבה אני לילי יום טוב האחרון - שיש שמחה לפניו, ומוציא אני לילי יום טוב ראשון שאין שמחה לפניו.
מתיב רב יוסף: חגיגת ארבעה עשר יוצא בה משום שמחה, ואין יוצא בה משום חגיגה. אמאי? הא בעינן זביחה בשעת שמחה, וליכא! - אמר רב אידי בר אבין: שעיכב ושחטה.
אמר רב אשי: הכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי - הא מתניתא מאן קתני לה - בן תימא, בן תימא - הא פסלה לה בלינה! שמע מינה.
מתיב רבא: ההלל והשמחה שמנה. ואי אמרת בעינן זביחה בשעת שמחה - הא זמנין סגיאין דלא משכחת לה אלא שבעה, כגון שחל יום טוב הראשון להיות בשבת! -
אמר רב הונא בריה דרב יהודה: משמחו בשעירי הרגלים. -
אמר רבא: שתי תשובות בדבר. חדא: דשעירי הרגלים חי נאכלין, צלי אין נאכלין, ושמחה בחי ליכא. ועוד: כהנים אוכלין, וישראל במה שמחים? אלא אמר רב פפא: משמחו בכסות נקיה ויין ישן.
כי אתא רבין אמר רבי אלעזר: שלמים ששחטן מערב יום טוב יוצא בהן משום שמחה, ואין יוצא בהן משום חגיגה. יוצא משום שמחה - לא בעינן זביחה בשעת שמחה. ולא משום חגיגה - הוי דבר שבחובה, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. מיתיבי: והיית אך שמח - לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה. אתה אומר לרבות לילי יום טוב האחרון, או אינו אלא לרבות לילי יום טוב הראשון - תלמוד לומר: אך - חלק. מאי טעמא - לאו משום דאין לו במה ישמח? - לא, כדתניא: מה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון ולהוציא לילי יום טוב הראשון - מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו, ומוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו.

1.
רמב"ם הלכות חגיגה פרק ב הלכה יא:

מי שהיו לו שלמי נדר או נדבה ושחטן מערב יום טוב אף על פי שאכלן ביום טוב אינו יוצא בה ידי חובת חגיגה שאינה באה אלא מן החולין אבל יצא בה ידי חובת שמחה.

2.
כסף משנה הלכות חגיגה פרק ב הלכה יא:

[יא יב] מי שהיו לו שלמי וכו' שא"צ לשחוט שלמי שמחה בשעת שמחה. שם (בדף ע"א) פלוגתא דאמוראי ופסק כרבין משום דרב יוסף ורבה אקשו לעולא משמע דלא ס"ל כוותיה
ותו דאשינויי דחיקי לא סמכינן:

הוא מסביר שהרמב"ם פוסק כדעה השניה בגמרא, כלומר, כרבין בשם רבי אלעזר ולא כעולא בשם רבי אלעזר. והוא מנמק זאת בכך, שרב יוסף ורבה הקשו על שיטת עולא [בשם רבי אלעזר], ומכאן שהם חלוקים עליו.

2.1
כנראה, שכוונתו היא, שאמורא שמקשה על חברו מוכח מכך שהוא חולק עליו. אמנם נראה שדבר זה אינו מוכח בדרך כלל, ואולי לכן ה"כסף משנה" מביא נימוק נוסף והוא, שהתרוצים על קושיות אביי ורבה הם "דחיקי", כלומר דחוקים, ובסופו של דבר אינם מתקבלים.

2.2.
ובאמת יש לברר כיצד אפשר לדעת מתי תרוץ נחשב דחוק או לא.

3.
ועל כן נראה להסביר: בסוגייתנו יש שני "מהלכים" [שכוללים קושיות ותרוצים]. במהלך הראשון דנים בדברי עולא ובמהלך השני דנים בדברי רבין. הקושיות על עולא - במהלך הראשון - משמשות כהוכחות - במהלך השני - לטובת רבין. לפי זה נראה, ש"עורך הגמרא" לא מקבל את התרוצים במהלך הראשון - ולכן הם מוגדרים כ"שינויי דחיקי" - והשאיר את הקושיות על עולא במהלך הראשון כהוכחות לדברי רבין במהלך השני.
תוצאה זו מתאימה גם לכלל הכללי שבדרך כלל הלכה כ"לשון אחרון" מפני שגם "מהלך" של סוגיה נחשב כ"לשון".

4.
גם הביטוי "לימא מסייע..." לשיטת עולא מעיד ששיטה זו לא מתקבלת [כי זו המשמעות של "לימא..."]. תוספת: הביטוי "מסייע ל..." מובא בש"ס לפני שמובאת דעת האמורא, ואילו הביטוי "לימא מסייע" מובא תמיד אחרי שהובאה כבר דעת האמורא!

5.
בגמרא מובאת קושית רבא [ולא "רבה" כגירסת ה"כסף משנה"], ו"רבא" נחשב כ"בתראי", ולכן דעתו שמקשה על עולא מתקבלת.

6.
רב אשי מיישב את דעת עולא ולכן קצת קשה, שהרי רב אשי נחשב כ"בתראי" ובעיקר שהוא "עורך הגמרא" אז מדוע ה"כסף משנה" נוקט - בדברי הרמב"ם - שלא פוסקים כעולא. אלא נראה, ש"רב אשי" שמוזכר בסוגיה איננו רב אשי המפורסם שחי בזמן רבינא, אלא מדובר ברב אשי הראשון שחי בימי רבא! והוא מוכיח כדברי רב אידי בר אבין שגם הוא חי בימי רבא.

6.1
וב"מנחת יהודה" מעיר שבסוגייתנו מדובר ברב אשי שהיה אביו של אמורא בשם חייא, ושהיה תלמידו של רב.