הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

תרוץ אחרון מייתר את קודמיו

פסחים עג ע"א

שחטו שלא לאוכליו. פשיטא, כיון דהתם פסול הכא חייב! - משום דתנא סיפא פטור - תנא רישא חייב. -
והא נמי פשיטא - משום דהתם כשר הכא פטור! -
אלא: איידי דתנא שחטו שלא לשמו בשבת, תנא נמי שלא לאוכליו. -
והיא גופא למה לי? - משום דקבעי לאיפלוגי רבי אליעזר ורבי יהושע.
אמר ליה רב הונא בר חיננא לבריה: כי אזלת לקמיה דרבי זריקא בעי מיניה: לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור, שחטו שלא לאוכליו חייב. מה תיקן? - תיקן, אם עלו - לא ירדו.
שחטו ונמצא בעל מום - חייב. מה תיקן? - תיקן בדוקין שבעין, ואליבא דרבי עקיבא, דאמר: אם עלו - לא ירדו.
שחטו ונמצא טריפה בסתר - פטור, הא בגלוי - חייב. מה תיקן? - תיקן להוציא מידי נבילה. -
מתקיף לה רבינא: הא דתניא: השוחט חטאת בשבת בחוץ לעבודה זרה - חייב עליה שלש חטאות, מה תיקן? - אמר רב עוירא: שמוציאו מידי אבר מן החי.

1.
בחלק הראשון של הסוגיה הגמרא מסבירה שכמה חלקים במשנה לא מחדשים דין חדש, אלא נכתבו רק בגלל ההקשר.

2.
הגמרא שאלה שלפי הכלל שאם מקלקל בפעולתו פטור מאיסור [בין בהלכות שבת ובין בסוגייתנו - דיני שחיטה] מדוע יש מקרים במשנתנו שחייב, הרי הוא מקלקל. ולכן הגמרא מחפשת בכל מקרה מהו התיקון שיש בו על מנת שיהיה חייב אם עושה את אותה פעולה.

3.
לגבי הדין האחרון שמובא לעיל הגמרא אומרת שעל ידי פעולת השחיטה נטבע דין שבבשר השחוטה לא יהיה איסור של "אבר מן החי" [שהרי נשחט]. נחלקו הפרשנים. יש אומרים שתרוץ זה של הגמרא מועיל גם לכל הקושיות לעיל. ויש אומרים שלא מתאים אלא רק ליישוב הקושיה האחרונה בלבד.

4.
רמב"ם הלכות שגגות פרק ב הלכה י:

המוציא את הלולב ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כדי לצאת בו והעבירו ארבע אמות ברשות הרבים בשוגג פטור שהרי ברשות הוציא,
וכן השוחט את הפסח ביום ארבעה עשר שחל להיות בשבת ונודע לו אחר כן שמשכו הבעלים את ידיהם או שמתו או נטמאו קודם שחיטה, או שנמצא טריפה בסתר כגון נקוב מעיים או ריאה, הרי זה פטור מפני ששחט ברשות,
אבל נמצא בעל מום או שהיתה טריפה גלויה הרי זה חייב חטאת מפני שהיה לו לבדוק ואחר כך ישחוט, וכן כל כיוצא בזה.

5.
לחם משנה הלכות שגגות פרק ב הלכה י:

אבל אם נמצא בעל מום וכו'. בגמ' אמרו לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור מה תיקן ותירצו תיקן בדוקין שבעין ואליבא דר"ע ורבינו אף על גב דבהל' שבת פסק דמקלקל בחבורה פטור דהיינו חובל אא"כ צריך לדמו מ"מ כתב כאן דכל בעל מום חייב משום דכשאמרו בגמ' במסקנא גבי הא דתניא השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז וכו' דתיקן להוציא מידי אבר מן החי ה"ה בבעל מום נמי דתיקן להכי ולא צריכינן לתירוצא דבדוקין שבעין ופשוט הוא:

משמע מדבריו שהתרוץ האחרון בגמרא מיישב את כל הקושית שלפניו [נראהשדומה קצת לכלל שהלכה כ"לשון אחרון"], ולכן גם לגבי שחט ונמצא בעל מום נקרא "מתקן" כי לא חל איסור אבר מן החי, ולא צריך את התרוץ הספציפי שאמרה הגמרא לגבי בעל מום, שמדובר דווקא "בדוקין שבעין" כי מום כזה עדיין מאפשר הקטרה "אם עלו" - בדיעבד.

6
ואולי ניתן להוסיף על דבריו. את התרוץ האחרון אמר רב עוירא על קושית רבינא. משמע שמדובר באמורא שחי בסוף תקופת האמוראים [תקופת רבינא], ואולי בגלל זה מתאים לומר שתרוצו מתאים לכל הקושיות הקודמות, שנשאלו בדורות הקודמים על ידי "סתמא דגמרא".
ואולם יש גם "רב עוירא" שחי בתקופת רבא - ואף לפניו [ראה ב"סדר הדורות"], ומתאים לומר שמדובר בסוגייתנו ב"רבינא" [הקדמון] שחי גם הוא בימי רבא.

7.
וראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רכז, שמביא מהצל"ח שהתרוץ האחרון איננו כללי לכל הקושיות לעיל, כיון שמדובר בכולן בשוחט קרבן פסח, ובפסח יש איסור לאו שבן נכר לא יאכל בו, ולכן על ידי אבר מן החי לא הותרה האכילה לגוי.

8.
יש לציין שהרמב"ם פוסק באמת שכל המקלקלים פטורים, וכמו שמשמע ממהלך סוגייתנו שמביאה את הדעה "לדברי האומר המקלקל בחבורה פטור", משמע שכך ה"סתמא דגמרא" נוקטת להלכה, וכן ברמב"ם:
רמב"ם הלכות שבת פרק א הלכה יז:

כל המקלקלין פטורין, כיצד הרי שחבל ז בחבירו או בבהמה דרך השחתה וכן אם קרע בגדים או שרפן או שבר כלים דרך השחתה הרי זה פטור, חפר גומה ואינו צריך אלא לעפרה הרי זה מקלקל ופטור אף על פי שעשה מלאכה הואיל וכוונתו לקלקל פטור.