סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 844
"א"ל רב לחייא בריה לא תשתי סמא וכו' ולא תעקר ככא"
פסחים קיג ע"א
ופרש"י ולא תעקר ככא. שן ממש משום חולי. וברשב"ם הוסיף דהוא משום שסופו להרפא. והעיר בזה בס' דברי מרדכי "אשכבתא דרבי" ח"ב [קונטרס צבי רבי דקמ"ט:] הביא שהעידו על מרן הסטייפלר זצוק"ל שהקפיד לא לעקור שיניים עפ"י המבואר בגמ' כאן.
ובס' בית ישראל להאדמו"ר ממטרסדרוף זצ"ל [ח"ח סי' צ"ב דיקצ"י] כתב: מורי ורבי הגאון ממטרסדרוף ז"ל היה חושש בשיניו כל ימיו וביחוד לעת זקנתו, אבל סירב להוציאן דאיתא במס' פסחים קי"ג. א"ל רב לחייא בריה לא תעקור ככא, ואמרי' בב"ק סה. "מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא", ואמר שהמוציא שיניו מפיו הרי הוא מת לחצאין, ושכן נהג הגאון בעל ה"כתב סופר" ז"ל שלא היה מוציא שיניו, אבל בשנתו האחרונה של הגאון ממטרסדרוף לא היה יכול לסבול את יסוריו והסכים להוציא, אח"כ כאשר הוקל לו ממכאוביו אמר "לא ידעתי עוה"ז מהו" עכ"ל.
ובגמ' בנדה סה. איתא "כיון שנתקו שיניו של אדם נתמעטו מזונותיו". הרי מבואר שבעקירת השיניים גורם הוא לעצמו גם חסרון במזונותיו. ואמנם ברש"י כתב שם משנתקו שיניו מזקנה וברש"י שבעין יעקב הגירסא: "מחמת זקנה הרי שהרגיש דמיעוט מזונותיו תלייא דווקא כשנתקו מחמת זקנה ולא כשהיו חולות ונרקבו, ודו"ק. ובתוספות חכמי אנגליה מבואר שם שכתבו כלומר שנושרים השיניים, א"כ היו זקנים, ואינם יכולים לילך לחוץ לבקש מזונותם עכ"ל ועי' גם בח"א למהרש"א ולמהר"ל. [וע"ע במעיל צדקה סי' תרס"ו].
[ש.א.ח.]
