סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 844
 

"הרואה דבר ערוה בחברו מותר לשנאתו"

פסחים  קיג ע"ב

הגמ' לומדת זאת מהפסוק "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו עזוב תעזוב עמו", אדם הולך בדרך ורואה את חמור שונאו רובץ תחת משאו, מצווה עליו התורה לעזור לשונאו לפרוק את המטען, והגמ' דנה מה המציאות שאותו עוזר שונא את בעל החמור, ומסקנת הגמ' שמדובר באופן שאותו אדם ראה בעבר את בעל החמור עובר עבירה, ולכן יש לו היתר לשנאתו, ולא רק שיש לו היתר אלא שמצוה לשנאתו. תוס' מקשים הגמ' במס' ב"מ לב: אומרת דין מעניין. אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו, למרות שבפריקה יש גם מניעת צער בעלי חיים. שואלים התוס', הרי מדובר כאן בשנאה הלכתית באדם שראה דבר עבירה ומותר לשנאתו, ומצוה לשנאתו, ומה שייך כאן כפיית היצר, הרי התורה מצווה עליו לשנאתו, ומדוע הוא צריך לכוף את יצרו? עונים תוס' תשובה מוסרית עמוקה – יש לומר "כיון שהוא שונאו גם חברו שונא אותו דכתיב "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, [משלי כ"ז] ובאים מתוך כך לשנאה גמורה ושייך כפיית יצר". ז"א – אמנם אדם זה ראה בעבר דבר עבירה, ועכשיו הוא זקוק לטעינה, וכיון שהוא ראה דבר עבירה הוא קיים את המצוה של שנאת רע, והתחיל אותו עוזר לשנוא את בעל החמור, אבל באופן טבעי ברגע שהעוזר שונא את בעל החמור משיב בעל החמור שנאה חזרה אל העוזר, וכנגד אותה שנאה מתפתחת בלב העוזר שנאה אישית אל בעל החמור שנאה שאין לה שום קשר לאותה שנאה שהתחילה משום ראית דבר העבירה, ועל שנאה זו נאמר, שצריך הוא לכוף את יצרו, ולגשת דווקא אל שונאו כדי לכוף את השנאה האישית שהתלוותה לשנאה עליה צוותה התורה. למוד גדול מדברי התוס' כיצד יש לקיים את אותה מצוה של "מצוה לשנאתו" אך ורק באופן כזה שלא התלווה לשנאה ההלכתית שום נימה אישית.

הרב מטצ'בין הוסיף ע"פ דברי גמרתנו ע"פ הפסוק בתהילים "הלא משנאיך ה' אשנא ובמתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאיתים לאויבים היו לי". דוד המלך אומר: "שונא אני את משנאיך ומתקוטט אני עם מתקוממין למרות שהם מפתחים כלפי שנאה אישית, אין אני משיב להם שנאה על שנאתם, אלא "תכלית שנאה שנאתים", שונא אני אותם אך ורק שנאה עם תכלית להשיבם למוטב למרות שלאויבים היו לי, נזהר אני שלא תתלווה נימה אישית לשנאה ההלכתית.

המהרי"ל דיסקין מסביר את דברי הגמ' בב"מ באופן גאוני אחר כדי לתרץ את קושית התוס', מפשטות דברי הגמ' וכפי שלמדנו עד עכשיו באור הענין הוא שהאדם שמתבקש לעזור שונא את בעל החמור, אבל טוען המהרי"ל דיסקין על פי זה לא מתיישבים נכון דברי הפסוק: "כי תראה חמור שנאך", משמע שהוא שונא אותך, בעל החמור שונא את העוזר, ולא שהאדם העוזר שונא את בעל החמור, שא"כ היה על התורה לומר "כי תראה חמור שנואך", חמור של אדם שאתה שונא אותו, וממה שנאמר "שונאך" – משמע שבעל החמור שונא אותך. ע"פ דיוק זה מסביר המהרי"ל דיסקין שהגמ' אצלנו מתכוונת לומר כיצד ניתן על בעל החמור לשנוא את אותו אדם אם לא שבעל החמור ראה דבר עבירה באותו אדם, ולכן שונא בעל החמור את אותו אדם, ושנאה זו של בעל החמור אל אותו אדם שנאה כשרה היא מותר לשנאתו, ומצוה לשנאתו, ואם זו כוונת הפסוק, שוב לא קשה קושי' התוס', הגמ' במס' ב"מ מדברת במציאות הפוכה, מציאות באדם שניגש לעזור ושונא את בעל החמור, על כך אין הפסוק מדבר כלל וכלל, שנאה זו לא שנאה הלכתית היא, שנאה זו היא שנאה שמשיב האדם לבעל החמור ועל שנאה זו מצווה באמת אותו אדם לכוף את יצרו ולעזור לבעל החמור.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)