גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתפ"ב, מדור "עלי הדף"
מסכת פסחים
דף קיג ע"ב
בענין חידושו של ה'משך חכמה', שרק צדיק ונקי מכל חטא מותר לו לשנוא כשרואה דבר עבירה בחבירו
ידוע מאמרם ז"ל במכילתין (קיג ע"ב): "שלשה הקב"ה שונאן" וכו', ואחד מהם הוא "הרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי", ואיתא בהמשך הגמ': "אמר רבי שמואל בר רב יצחק אמר רב מותר לשנאתו, שנאמר (שמות כג, ה) 'כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו', מאי שונא, אילימא שונא נכרי והא תניא, שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא נכרי, אלא פשיטא שונא ישראל, ומי שריא למסניה, והכתיב (ויקרא יט, יז) 'לא תשנא את אחיך בלבבך', אלא דאיכא סהדי דעביד איסורא, כולי עלמא נמי מיסני סני ליה, מאי שנא האי, אלא, לאו כי האי גוונא דחזיא ביה איהו דבר ערוה. רב נחמן בר יצחק אמר, מצוה לשנאתו, שנאמר (משלי ח, יג) 'יראת ה' שנאת רע'".
חידוש גדול בענין זה מצינו בדברי ה'משך חכמה' על הפסוק בפרשת כי תצא (דברים כב, ד): "לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו", ודקדק בזה, כי כאן אמרה התורה 'חמור אחיך', ואילו בפרשת משפטים בציווי מצוה זו נאמר (שמות כג, ה): "כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו", וכתב על פי המאמר הנ"ל בזה"ל: "משום דבערבי פסחים אמר 'מי שרי לשנויי, הא כתיב 'לא תשנא אחיך בלבבך', ומוקי ב'ראה בו שעבר עבירה', וזה היה קודם העגל אשר היו כולם ממלכת גוי קדוש, אז הוה שרי לשנויי אם ראה בו עבירה, לא כן אחרי כל המסות אשר נכשלו בעונות, אם יראה אדם בחבירו חטא, אם יפשפש במעשיו ימצא כמה מכשולים ופקפוקים, זה בפרט זה וזה בפרט זה, לכן אסור לשנוא איש כזה, רק מי שהוא בעצמו סר מרע וצדיק תמים בדרכיו, אבל קשה למצוא כמותו, ועל זה אמרו (סוכה מה:) 'ראיתי בני עליה והמה מועטים', לכן כתיב 'אחיך'".
דבריו מיוסדים על כך, שהמצוות שבפרשת משפטים נאמרו קודם חטא העגל, כסדר הפרשיות בתורה, פרשת משפטים – קודמת לפרשת כי תשא [כשיטת רש"י (שמות לא, יח) שציווי מלאכת המשכן נאמר קודם חטא העגל, כפי שנסדרו פרשיות תרומה ותצוה לפני פרשת כי תשא – שכתוב בה חטא העגל], ולכן נאמר אופן קיומם כפי מצבם של בני ישראל באותו זמן, ואילו במשנה תורה נאמרו המצוות – כפי מצבם של בני ישראל אחרי החטא. ועל כן כתב ה'משך חכמה' – על פי חידוש נוסף הנוגע לסוגייתנו, כי מה שמצינו ש"הרואה דבר ערוה בחבירו" – מותר או מצוה לשנאתו, אינו כי אם במי ששלם במעשיו וצדיק בדרכיו, ואין בו שום פגם ודופי, כמצבם של בני ישראל לפני חטא העגל, שהיו כולם ממלכת כהנים וגוי קדוש, ולפיכך שפיר אמרה התורה: "כי תראה חמור שונאך", כי היה שייך שישנא אחד מישראל את חבירו, דהיינו, כשהשונא היה שלם במעשיו. אמנם, אחרי החטא, שנכשלו בני ישראל בעוונות, הרי "אם יראה אדם בחבירו חטא, אם יפשפש במעשיו ימצא כמה מכשולים ופקפוקים, זה בפרט זה וזה בפרט זה, לכן אסור לשנוא איש כזה", וקשה למצוא אדם השלם, לכן אמרה התורה: "אחיך", כי לא יימצא בדרך כלל אדם כזה שיהיה מותר לשנוא את חבירו, כשיראה בו דבר עבירה.
כיוצא בחידושו של ה'משך חכמה', יש להביא מה שכתב רבינו יונה ב'שערי תשובה' (שער ג אות ריט) לגבי הזהירות שלא לבייש ברבים גם מי שחטא, וז"ל: "... ואם החוטא איש אשר איננו ירא מלפני האלקים, כמו הפורק מעליו עול מלכות שמים ואינו נזהר מעבירה אחת, אשר כל שער עמו יודע כי היא עבירה, מותר להכלימו ולספר בגנותו. כך אמרו רבותינו (ב"מ נט.) 'ולא תונו איש את עמיתו' (ויקרא כה, יז) - עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו בדברים, ואשר לא שת לבו אל דבר ה' מותר להכלימו במעלליו ולהודיע תועבותיו ולשפוך בוז עליו. ועוד אמרו (יומא פו:) 'מפרסמים את החנפים מפני חלול השם'...", ובהמשך כתב: "...אע"פ שהיא מצוה לפרסם את החוטאים בנפשותם ואת החנפים, אבל החוטא - אם לאיש כמוהו רשעו ולבן אדם חטאותיו - אין לפרסמו, כי אין כונתו בגלותו מסתריו לטובה כי אם לשמוח לאיד, והשנית - כי איך בוש לא יבוש להזכיר על זולתו דופי המעשים ההם והוא אוחז בהם...".
מבואר מדבריו, שגם באופנים שיש היתר לבייש ולהונות אדם כזה 'שאינו עושה מעשה עמך', אין זה כשהמבייש עצמו חוטא הוא, "כי איך בוש לא יבוש להזכיר על זולתו דופי המעשים ההם והוא אוחז בהם".
וכעין זה מצינו בשו"ת מהרי"ט (אה"ע סי' מג) כלפי אמרם ז"ל (סנהדרין נח:): "אמר ריש לקיש, המגביה ידו על חבירו, אע"פ שלא הכהו נקרא רשע, שנאמר (שמות ב, יג) 'ויאמר לרשע למה תכה רעך'", והקשה המהרי"ט: "אמאי אקרי רשע משום שבקש להכות, והכתיב 'בעמך' – 'בעושה מעשה עמך', ובסוף פרק איזהו נשך אמר (ב"מ עג:) 'ראיתו נוהג שלא כשורה מנין שאתה רשאי לשעבדו שנאמר (ויקרא כה, מו) 'ובאחיכם בני ישראל'" וכו', והיינו, כי דתן ואבירם רבו ביניהם, ושניהם היו רשעים, ומדוע היה אסור לאחד להרים יד בחבירו, ועל כך מתרץ ואומר: "כיון דגם הוא רשע כמותו אינו רשאי להכותו... דאע"ג דרשע היה המוכה, הואיל וגם זה הוא רשע אינו רשאי להכותו", והיינו, שההיתר להכות מי שאינו עושה מעשה עמך אינו כי אם כשהמכה הריהו בגדר עושה מעשה עמך – כלפי המוכה.
ונסיים בדברי צוואתו של הגה"ק רבי יעקב לובערבוים ז"ל אב"ד ליסא, בעל ה'נתיבות המשפט' וה'חוות דעת', שכתב בזה"ל (אות יח): "מה מאוד הזהרו מלדבר על אדם שום דבר רע, אף אם עושה מעשה זמרי, כי הלא נפשכם יודעת מאוד, כי גם בכם יש דברים רעים, ואולי שקול יותר רע שבכם מהרע שבו, והאיך ימלא לבבכם לדבר רע על חבריכם, ובפרט שידוע גודל עון לשון הרע שגדול עוונו מנשוא".
